מאמר זה התפרסם במעריב בתאריך 15.1.2021
לקריאת המאמר במעריב בטאב נפרד
קצת היסטוריה:
לפני כמעט 30 שנה, כלומר לערך בשנת 1993, נפתח גל חקירות כנגד אריה דרעי, מנהיג ש"ס, שזכה להצלחה מטאורית. לא אהבתי את מדיניות מפלגתו וגם התבטאתי נגדה, אולם הזדעזעתי מגל הפרסומים העויין נגדו, שבו הוצגה המסקנה בדבר אשמתו כ"בלתי נמנעת". עוד באותם ימים פרסמתי מאמר נגד הרושם הברור שיצרו אותם פרסומים, כאילו מדובר באשמה ידועה מראש, כאשר תפקיד החוקרים הוא רק להוכיח את המובן מאליו.
ההמשך ידוע. נגד דרעי, שהיה שר בממשלתו של יצחק רבין, הוגש כתב אישום, ומיד לאחר מכן ניתן בבג"ץ פסק דין חדשני המחייב את ראש ממשלה לפטרו (זאת בניגוד למה שהיה מקובל עד אז). בכך גם נטלה מערכת המשפט על עצמה מחויבות להשיג את הרשעתו. אחרת כיצד ניתן יהיה להצדיק את ההלכה החדשנית?
ואז נפתח המשפט באווירה כה עויינת שהיה ברור שמשפט הוגן לא יוכל להיות, ואכן לא היה. במשפט הופיע עד מדינה, שסיפורו הפך נדבך מרכזי להרשעה. העד, שנחקר ארוכות, זכה לאמון מלא של בית המשפט, שתיאר את העד כ"צוק איתן" והוסיף "שרק עד המעיד אמת יכול לעמוד בחקירה כזו".
אבל התברר שעד זה היה עצור בתנאי בידוד במשך כשבעה חודשים בשווייץ, פרשה שאותה הסביר בכך שהחשדות הכבדים נגדו הוסרו ונותר רק חשד ל"סוג של התרשלות בעסק" ו"עבודה ללא רישיון". כל זה לא גרע מהאמון הבלתי מסויג של בית המשפט בעד ובדבריו. אלא שכבר בערעור התברר שאמון זה היה מופרז. בפסק הדין בעליון מסופר שלפני שנערך עם העד הסכם עד מדינה הוא סיפר למשטרה ביחס לדרעי "דברים שהיו בבחינת עלילת שווא…במהלך המשפט הכחיש [עד המדינה] את עצם אמירת הדברים, ולפחות בכך נכשל במסירת עדות שאינה אמת."
למרות זאת אושר פסק הדין המרשיע, אבל תוך שינויים משמעותיים, ובהם הפחתת סכום השוחד שבו הורשע דרעי והפחתת עושנו מארבע שנות מאסר לשלוש. עתירה לדיון נוסף נדחתה.
לאחר המשפט התגלו לגבי עד המדינה עובדות חדשות בעניין הסתבכותו בשווייץ. התברר שלאחר מתן עדותו נדון ל-18 חדשי מאסר, שמתוכם נוכתה תקופת מעצרו, והיתרה היתה על תנאי. הוא גורש משווייץ לשמונה שנים לאחר שנפסק שהיה מעורב (לא כמבצע עיקרי) בניסיון להונות 13 משקיעים בסכומים גדולים מאוד ובהונאה בפועל של משקיע אחד.
דרעי פנה ליועץ המשפטי בדרישה להעמיד את עד המדינה לדין על עדות שקר. בקשתו נדחתה. הוא עתר לבג"ץ, שקבע ש"אין ספק שבנושא החקירה בשווייץ לא הקפיד [עד המדינה] למלא את חובתו להעיד אמת". למרות זאת, נדחתה העתירה בנימוק שהשקר נוגע רק למהימנותו של העד וכדי לא להתערב בהחלטת היועץ המשפטי.
מצויד במסקנת העליון לגבי אופי תשובותיו של עד המדינה, ביקש דרעי משפט חוזר. גם בקשה זו נדחתה בנימוק שבית המשפט לא האמין לדרעי בדבר מקור הכסף שהיה בידיו. הנימוק איננו משכנע. אלמלא האמין בית המשפט לדברים שסיפר עד המדינה על דרעי, אפשר מאוד שהיה מאמין לגרסתו של דרעי.
הסיכום הוא שלא נראה כי היתה הצדקה להרשעתו דרעי, כפי שאכן טענו אישים לא מעטים. ובוודאי היה בחומר החדש שהתגלה כדי להצדיק משפט חוזר. לא פחות צורמת העובדה שעד המדינה לא נפגע מאי אמירת האמת וזכה לחסינות בלתי מוצדקת בשל עדות שסייעה לתביעה, אך פגעה בדרעי.
השלב החדש
דרעי השתחרר מהכלא בשנת 2002. וכעשר שנים לאחר מכן, בשנת 2012, נבחר לכנסת. בשנת 2015 מונה לכהונת שר בממשלת נתניהו. באותה שנה נפתחה נגדו חקירה באשמות שחיתות. אני מרשה לעצמי להעריך שאלמלא חזר דרעי לפוליטיקה, איש לא היה מעלה על הדעת לפתוח בחקירה זו. אבל יתכן ששובו של דרעי לפוליטיקה התפרש בחוגי "שלטון החוק" כיחס של חוסר כבוד מספיק להרשעת השווא במשפטו.
כעת נפתחה שורה חדשה של התעללויות חסרות צידוק. התברר שלטענות השחיתות אין שחר. הדבר המריץ "מסע דייג" במגמה להצדיק את החקירה הבעייתית וכמובן לפגוע בדרעי. והנה התגלו מספר עסקאות שעשה בשנים 2013-2010, כלומר פרשיות שחלקן לפני 10 שנים. החוקרים זנקו על כך כמוצאי שלל רב. אומר כבר בשלב זה: אני רואה פסול חמור ב"שיטת הדייג", שבה כאשר מסתיימת החקירה העיקרית כנגד אדם בלא כלום, מגלים החוקרים להט לנסות למצוא בכל זאת משהו שיצדיק את החקירה, ומתחילים לבדוק את כל מעשיו של אותו אדם בתקווה לגלות פגם כלשהו בנקודה כלשהי בעברו.
לכך מצטרפת "שיטת התיק הפתוח" המקובלת בפרליטות. בשיטה זו מוחזק תיק חקירה פתוח במשך שנים, כאשר הקורבן נמצא במתח מתמיד כשהוא נתון לחסדי החוקרים, הפרקליטים והיועץ המשפטי. נזכיר שמנדלבליט גילה רגישות מיוחדת כאשר התיק שלו לא נסגר לטעמו במהירות הראויה, וידע להתלונן מרה על כך. הלל הזקן אמר: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". חבל שמתעלמים מדברים אלה במדינה האמורה להיות יהודית ודמוקרטית. התיק של דרעי נסחב לא פחות מ-5 שנים (מהן כשנה וחצי אצל מנדלבליט עצמו), עניין המהווה שערוריה בפני עצמה. תיקי השחיתות נסגרו, אבל היה הכרח לגמול בדרעי לא רק על כך שחזר לפוליטיקה אלא גם על כך שתיקי השחיתות הסתיימו בלא כלום. וכך צצו שורה של האשמות שעל פניהן נראה שלא הצדיקו הליך פלילי. ושוב, קשה להאמין שאם לא היה מדובר בדרעי, היה מישהו מעלה על הדעת שיש מקום להליך כזה.
כדי להמחיש את גודל האבסורד אסתפק באישום מגוחך אחד, שעליו דווח בתקשורת. מדובר על כך שבתקופה שלפי שובו לפוליטיקה הגיע לדרעי תשלום עבור ייעוץ ושיווק בשל מיזם משותף עם איש עסקים. דרעי ביקש שהשכר לא ישולם לו אלא יינתן כתרומה לעמותת "כרמי העיר", שהיא עמותה שמטרותיה הן סיוע לעניים תוך שמירה על כבודם. בשל מעשה "נורא" זה מואשם דרעי בכך שלא דיווח על אותו תשלום כהכנסה אישית שלו ולא שילם עליו מס. הבה נתאר את המצב ההיפוטטי הבא: נניח שהיועץ המשפטי ומספר שופטים מוזמנים להרצות בפני גוף מסוים הנוהג לשלם עבור ההרצאות. אבל מוזמנים אלה סבורים שנוכח מעמדם עדיף לוותר על התשלום, ובכך ישחררו עצמם מטענות של ניגודי עניינים, הפרת אמונים ושאר מרעין בישין המאיימים על אנשי ציבור. אבל האם עכשיו יתגלה שבכך עברו לפתע עבירת מס? מדוע לא ייאמר שיש לראותם כמי שקיבלו את הכספים (ולכן היו חייבים בדיווח ובתשלום מס) אך החזירו אותם לגוף המזמין? בעיני זה אבסורד שאינו שונה מהאבסורד שבאשמה נגד דרעי. ובכלל כדאי שבתחום הפלילי יסתפקו בפחות אמצאות חדשניות ליצירת עבירות חדשות, ומקום זאת יאמצו את הכלל שנמחק אצלנו–מינימום קרימינליזציה. צריך לקוות שבהליך השימוע ירד העניין הפלילי מהפרק ושהנושא יעבור למישור האזרחי או למסלול מתאים אחר. ראוי גם לזכור את ההגנה מן הצדק, שבוודאי צריכה לעמוד לזכותו של דרעי, שתהיה מושתתת גם על כך שהאשמה המוסרית של מערכת אכיפת החוק, שסחבה את התיק לא פחות מ-5 שנים, עולה פי כמה על אשמה כלשהי (אם יש כזו) מצידו של דרעי. ואם בכל זאת יתגלגל התיק, ללא שום צידוק, לבית המשפט, נקווה שידע להפעיל הגנה זו בשלב מוקדם ומבלי להמתין שנים על גבי שנים עד גמר הדיון.