קנאות ושפיטות

פורסם בקטגוריה אחרים, בלוג, משפט.

מאמר זה התפרסם בידיעות אחרונות ב-20.7.2017
(ובאתר האינטרנט של העיתון)
סיפורם הטרגי של הילדים שהטיפול הרפואי ב”הדסה” נשלל מהם, מלמד על עיקשות, על מאבק עז, על אגו ואינטרסים, בצד חוסר יכולת להגיע לפשרות ולהסכמות – תופעות שלמרבה הצער מאפיינות חלקים לא מבוטלים בחברה הישראלית.
ביסודן של תופעות אלה עומדת קנאות, לאו דווקא במישור הלאומי או הדתי, אלא במישור האישי, החברתי והמקצועי. הדבר ניכר בנהיגה בכבישים, בעמידה בתורים, במחלוקות בין רשויות שבהן מאבקים פנימיים מעכבים כל קידום בשורה של תחומים ביניהם בנייה, תשתיות ומה לא.
תופעות של קנאות, עיקשות וחוסר יכולת להשלים, להתפשר ולהכיר בנקודת ראותו של הזולת רודפות אותנו מימי קדם. הן משתקפות כבר באגדת חז"ל אודות קמצא ובר קמצא שלפי המסופר בה הביאו איבה ועיקשות לחורבן ירושלים. מעשה באדם שביקש להזמין את ידידו קמצא לסעודה שערך. עקב טעות הגיעה ההזמנה לשנואו בר קמצא, שבא לסעודה. ראה אותו בעל הבית וביקש לגרשו. התחנן בר קמצא והציע לשלם את מחיר הארוחה כולה ובלבד שלא יגורש בבושת פנים. אך בעל הבית התעקש, תפסו והוציאו. אמר בר קמצא: הואיל וישבו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הבית, אלשין עליהם בפני המלך. פנה לקיסר רומי, סיפר לו מה שסיפר – ומכאן התגלגלו העניינים עד לחורבן ירושלים.
פרשה זו של איבה שאיננה יודעת גבולות, של בעל בית שאינו נרתע מהלבנת פני יריבו ברבים, הגוררת בעקבותיה יצר נקם, שאף הוא אינו יודע גבולות, מסתיימת בהרס כללי. כדאי לשים לב לכך שהאיבה העמוקה בין בעל הבית לבר קמצא איננה עניין משפטי, אף שניתן לעורר שאלות משפטיות בשוליה (למשל, האם הדרך שבה סילק בעל הבית את בר קמצא מהסעודה עולה לכדי תקיפה). גם הסכסוך ב”הדסה” בין מנהל בית החולים לרופאים, שאליו נגרר בית החולים שערי צדק, אף הוא במהותו אינו סכסוך משפטי, גם אם נכרכו בו שאלות משפטיות אחדות (למשל, זכות הרופאים להתפטר, תוקף ההתפטרות וכו'). הוא כולל גם את כל המאפיינים של תרבות העיקשות וחוסר היכולת להגיע לפשרה או פתרון, כאשר הנפגעים הם לא רק הצדדים הניצים אלא גם הילדים המטופלים שלא חטאו והוריהם.
סכסוך זה הגיע, לפי פניית הורי הילדים, לבג"ץ. אלא שבדומה לפרשת קמצא ובר קמצא הוא לא היה סכסוך משפטי, אף אם ניתן למצוא לו היבטים מסוימים שבנסיבות אחרות היו עשויים לעורר שאלה משפטית. בכל אופן, הסכסוך תורגם לשאלה היש מקום להקמת יחידה להשתלת מח עצם בילדים חולי סרטן ב”שערי צדק”. שאלה זו, הכרוכה במימון ממלכתי ובשיקולים נוספים, היא שאלה של מדיניות הנמצאת בתחומיה של הממשלה ולא בתחום בית המשפט.
אולם במקום להבהיר לצדדים מהרגע הראשון שהעניין איננו בתחומו, גררה המצוקה הקשה של הילדים את בג"ץ לדיון מיותר. השלב הראשון נפתח בהוראה, שאיננה בסמכות בג"ץ, הכופה על אנשים פרטיים הליך של גישור שאינם רוצים בו. לאחר כישלון הגישור הגיע בית המשפט לתוצאה שהתבקשה מלכתחילה ודחה את העתירה.
כל זה הוא חלק מהמחיר של "הכל שפיט". תיאוריה זו גרמה לבית המשפט לאבד את הידע שהיה לו בעבר להבחין בין סכסוכים ומחלוקות שבתחומו לבין נושאים שאינם מעניינו. ואילו הציבור השתכנע להאמין שבג"ץ הוא כל יכול ובכוחו לפתור כל תסבוכת. התוצאה היא שבמקום לצעוד באפיקים מתאימים לפתרון בעיות שאינן שפיטות ולפתח אפיקים כאלה, אנו עדים לעתירות שאין לבג"ץ יכולת להושיט בהן סעד בצד ביקורת על בג"ץ על שאין הוא נעתר לפניות כאלה למרות מצוקתם של העותרים.

הוספת תגובה