עזבו את ההודאה באשמה

פורסם בקטגוריה בלוג, משפט.

מאמר זה התפרסם בידיעות אחרונות בתאריך 21.1.2016
הנוהג של שחרור ממאסר לאחר ריצוי שני־שליש מהתקופה שנגזרה על האסיר מושתת בעיקרו על התנהגותו הטובה בתקופת מאסרו, כדי לעודד התנהגות שכזו ולהקל על השלטונות לקיים משמעת בין כותלי בית־הכלא. לכן גם זכה ההליך לכינוי "ניכוי שליש בשל התנהגות טובה". לכך הצטרף שיקול נוסף, והוא מידת המסוכנות של הנאשם – שכן אין זה סביר לשחרר מחבלים או חברים בארגון פשיעה, כאשר קיים סיכון שלאחר שחרורם ימשיכו במעלליהם.
בשנים שלאחר קום המדינה, כאשר שררה אצלנו גישה ליברלית במשפט הפלילי, דחה בית־המשפט העליון ניסיונות למנוע שחרור מוקדם מנימוקים נוספים, דוגמת "חומרת העבירה". הטעם ברור: חומרת העבירה אמורה להשתקף בעונש כבד יותר שמטיל בית־המשפט, כאשר הוא חורץ את הדין, ואין הצדקה להביא גורם זה בחשבון פעם שניה כאשר דנים בשחרור אסיר שריצה שני־שליש מהעונש שהוטל עליו.אולם במסגרת הגישה האנטי־ליברלית שהתפתחה בארץ בעשרות השנים האחרונות, חלה תפנית שבמסגרתה צצו שיקולים המשמשים עילה או תירוץ שלא לנכות שליש מהמאסר, ואחד המקוממים ביותר שבהם הוא השיקול שהנאשם איננו מודה באשמה ו"איננו מקבל אחריות". בשעתו נתקלתי בכך בתקופת כהונתי כשר משפטים, לאחר שהחלטתי להמליץ לנשיא לקצר בשש שנים את תקופת המאסר שנגזרה על סלימאן אל־עביד בשל רצח הנערה חנית קיקוס, ולהעמידה על 27 שנים. כוונתי היתה שלאחר ניכוי שליש מתקופת מאסרו, יוכל אל־עביד להשתחרר זמן לא רב לאחר שהנשיא יקבל את ההמלצה, שאכן התקבלה. לאחר שסיימתי את תפקידי, נמסר לי שעונשו של אל־עביד לא קוצר בשליש – הוא עדיין בכלא – ואני מבין שאחד הנימוקים לכך, וייתכן שהיו נימוקים נוספים, הוא שהוא אינו מודה באשמה. באותם ימים כבר לא יכולתי לטפל בעניין, אך בעיני אין זה מתקבל על הדעת לשלול את ניכוי השליש בנימוק זה.
מותר לנאשם, גם אם הורשע, להמשיך לטעון לחפותו. מותר לו גם להאמין בכך. הדרישה ממנו לוותר על טענתו ולכפור באמונתו, תוך הפעלת לחץ ואיום בהמשך מאסרו באמצעות סירוב לנכות שליש, היא פגיעה בכבוד האדם. העונש שגזר עליו בית־המשפט אכן נועד להענישו, אך לא נועד לשבור את אישיותו, מה גם שאנו יודעים שהתופעה של הרשעת חפים מפשע שרירה וקיימת. דרישת הודאה מאדם שהורשע, אף שיתכן כי הוא חף מפשע, עלולה לגרום לכך שדווקא החפים מפשע יהיו אלה שלא יזכו בניכוי שליש מהמאסר. אגב, גם בעניין אל־עביד לא התפזרו כל הספיקות. בית־המשפט העליון זיכה אותו מאשמת הרצח – אם כי הרשיעו באונס – ורק בדיון הנוסף נקבע שהוא אשם גם ברצח והוא נדון למאסר בהתאם (זו גם היתה עמדתה של השופטת מרים בן־פורת, שאיתה התייעצתי בשעתו בעניין זה).
היתה זו האינקוויזיציה הנוצרית, שקודם שהעלתה את קורבנותיה על המוקד, דרשה מהם וידוי, הכרה באשמה והכאה על חטא – ואם ביקשו להימנע מכך, נמצאו דרכים לכפות אותם למלא אחר דרישות אלה. כפייה זו נעשתה לא רק כדי להצדיק את ההליך, אלא גם מתוך אמונה שזה למען "החוטאים" עצמם, שהווידוי וההכרה באשמה יבטיחו להם את סליחת האל. אני רוצה לקוות שהתקדמנו מאז: דרישה להודאה באשמה כתנאי לניכוי שליש מתקופת המאסר, בין אם הופנתה לאל־עביד ובין אם תופנה לנשיא קצב, איננה במקומה.

הוספת תגובה