מאמר זה התפרסם באתר YNET בתאריך 19.7.2018
כך נולד האבסורד: נישואין מחוץ למסגרת הרבנות אינם עבירה, אבל אי רישום הנישואין דווקא כן. אבל רשמי הנישואין מטעם הרבנות לא ירשמו את מי שלא נישא במסגרתה. לכן חובה להבהיר כי דרישת הרישום איננה חלה על מי שהחוק אינו מאפשר לו לרשום או להירשם.
הרב דב חיון הוא רב קונסרבטיבי העומד בראש קהילה מסורתית בחיפה. לפני ימים אחדים קיים טקס נישואין קונסרבטיבי. המעשה הזה גרר תגובה. בבוקר יום חמישי, ה-19 ליולי, דפקו שוטרים על דלת ביתו ולקחו אותו לתחנת המשטרה לחקירה, וזאת – כך הוסבר במכתבן של עוזר היועץ המשפטי לממשלה – בעקבות "צו שיפוטי שהוציא בית הדין הרבני בחיפה, המורה למשטרת ישראל לחקור את הרב חיון בגין חשד לביצוע עבירה פלילית שעניינה עריכת טקס נישואין כביכול שלא על פי דין."
הפרשה המזעזעת הזו מלמדת לא רק לאן התדרדרנו אלא להיכן אנו עלולים להתדרדר, אם לא ייבלם בהקדם הלהט להשתמש בחוק הפלילי לצרכי כפיה דתית.
אבל כדאי קודם כל להבין את הרקע החוקי. שנים ספורות לאחר קום המדינה ארעה תקלה רצינית כאשר בן-גוריון ניאות להעניק לבתי הדין הרבניים מונופול על נישואין וגירושין של יהודים בישראל. שנים לאחר מכן הבין את חומרת הטעות, אך אז כבר היה מאוחר מידי. תוך זמן קצר התבררו הבעיות קשות שנוצרו בעקבות החוק.
בשנת 1954 סירבה הרבנות להשיא כהן או ספק כהן עם גרושה. עו"ד דוד גנור מצא פתרון על ידי כך שערך להם טקס נישואין פרטי, ובית המשפט העליון הכיר בתוקפם של נישואין אלה. התגובה לא אחרה לבוא. גנור הועמד לדין בעבירה המעורפלת של "גרימת תקלה לציבור" ונדון לקנס בסך 50 ל"י. היה זה עדיין בימים שבית המשפט הבין שיש להגביל את השימוש בעבירות מעורפלות, ובהקשר אחר מתח ביקורת קטלנית על העבירה של "תקלה ציבורית". מאז כמעט שלא נעשה בה שימוש. בתקופת כהונתי כשר משפטים תמכתי בהצעת חוק פרטית, שהוגשה על ידי ח"כ יואל חסון, לביטול עבירה זו של "תקלה ציבורית" והיא אכן בוטלה על ידי הכנסת בשנת 2008.
למיטב הבנתי משמעות הביטול היא, בין השאר, שבכך נשללת הטענה שקיום טקס נישואין פרטי מהווה עבירה. אלא שבינתיים צץ עניין נוסף. בספר החוקים קיימת פקודה מנדטורית משנת 1919 (כלומר בת קרוב ל-100 שנה!), פקודת הנישואין והגירושין (רישום), העוסקת, כפי ששמה מעיד עליה ברישום. בין היתר מדובר שם על רישום נישואין אזרחיים, עניין שלמרבה הצער המחוקק המנדטורי לא הספיק להסדיר. סעיף 7 לחוק קבע במקורו שמי שלא הסדיר את עניין רישום הנישואין והגירושין שלו "יאשם בעבירה". בשנת 2013 תוקן החוק, כאשר כוונת התיקון היתה בעיקרה להקל. נקבע שבני זוג יהודים רשאים להירשם לנישואין "אצל כל רב שמונה כרושם נישואין" בלא קשר למקום מגוריהם. הכוונה היתה אפוא שאם הרב המקומי מחמיר איתם – יוכלו לפנות לרב בעיר אחרת.
אבל לתוך התיקון הזה התגנב תיקון נוסף, שאינני יודע כמה חברי כנסת עמדו על משמעותו, והוא הרחיב את סעיף 7 לפקודה שאוזכר לעיל, וקבע שהעונש על מי שלא דאג לרישום יוטל גם על מי שסידר את הנישואין לאדם אחר, ועונש זה הוא עד שנתיים מאסר.
במלים אחרות העבירה איננה קיום טקס נישואין של יהודים מחוץ לרבנות. העבירה היא של אי רישום הנישואין. אבל מי מתחתן בנישואין מחוץ לרבנות או מי שמסדר נישואין כאלה איננו יכול כלל להירשם לפי החוק, שכן הרשות הרושמת היא רק רב שהוסמך כרושם נישואין על ידי הרבנות הראשית, וברור שהוא לא ירשום את מי שנישא שלא במסגרת הרבנות.
כך נולד האבסורד: נישואין מחוץ למסגרת הרבנות אינם עבירה, אך האם אי הרישום של נישואין מהווה כביכול עבירה? בעיני לא ניתן להשלים עם האבסורד הזה. אם רצו החוגים הדתיים לאסור בחוק נישואין מחוץ למסגרת הרבנות, היה עליהם לנסות לשכנע את הכנסת לחוקק במישרין חקיקה כזו, ואני עדיין רוצה להאמין שהכנסת לא היתה מעבירה חוק שכזה. הניסיון למנוע נישואין מחוץ לרבנות בחקיקה ערמומית הבנויה של טכניקה עקיפה העוסקת ברישום – שהוא עניין טכני גרידא – הוא ניסיון שאין להשלים עימו.
הדרך הפשוטה להתמודד עם המצב שנוצר היא באמצעות פרשנות שתבהיר כי דרישת הרישום איננה חלה על מי שהחוק איננו מאפשר לו לרשום או להירשם. כמו כן, אם הרבנות איננה מכירה בנישואין אלה, שמבחינתה אינם קיימים, מדוע בכלל צריך לרשום אותם? בקיצור, לא ניתן לראות בכך עבירה כלשהי.
במכתבו של עוזר היועץ המשפטי לממשלה נאמר שהיועץ הנחה שלא לזמן את הרב חיון לחקירה "עד להשלמת הבירור אם מעשיו מעלים חשד לביצוע עבירה פלילית." בעיני אין שום מקום לבירור שכזה. אבל ראוי לברר אם יש מקום לכך שבית דין רבני יוציא למשטרה "צו שיפוטי" לחקור בפרשה מעין זו.