היש סיכוי לרפורמה במערכת המשפט

פורסם בקטגוריה בלוג, משפט, פוליטיקה.

מאמר זה פורסם בידיעות אחרונות בשם "שקד יכולה"
התופעה שהייתה קיימת בעבר, ששללה כל אפשרות ביקורת על מערכת המשפט, וגררה דה-לגיטימציה של המבקרים – נמוגה.
הגל הראשון שביקש לתקוף את מינויה של איילת שקד לשרת משפטים חלף עם הרוח. הציבור לא התרשם מזעקות השבר והבין שיש לה כל הנתונים והכישורים להצליח בתפקידה.
כעת הגיע גל שני של אלה "המתנחמים" באמונתם שאיילת שקד ממילא לא תוכל לעשות דבר. גם שרים קודמים, כך נטען, לא הצליחו במשימה וכיצד יעלה הדבר בידה? אבל הניסיון לרפות ידיים לא יצלח. אכן, הנהגת רפורמות במערכת המשפט איננה קלה, בעיקר נוכח השימוש הפסול שנעשה בעבר במשפט הפלילי, שהופעל בעוז כנגד אויבי המהפכה בעוד שחסידיה זכו להגנה, לפחות חלקית. אך מסתבר שלמרות עוצמתה של מערכת המשפט ולמרות הפחד של הפוליטיקאים מפניה, התקדמנו כברת דרך מאז השנים הקודרות שבהן הגיעה המהפכה המשפטית לשיאה.
די להזכיר את ימי העבר שבהם הפכה הועדה לבחירת שופטים לחותמת גומי של שופטי העליון, שהיו מתכנסים ומחליטים מי זכאי לבוא בקהלם. בתקשורת הוסבר שהם "משפחה" שאליה אסור לצרף אדם שאינו מקובל על חבריה.
מאז חלו שורה של שינויים. חוק בתי המשפט תוקן באופן שהבהיר את המובן מאליו, היינו שהשופטים, החברים בוועדה לבחירת שופטים, אינם כפופים להוראות הניתנות להם על ידי אספת שופטי העליון. מאז בוטל למעשה הנוהג הפסול של שופטי העליון לקבל החלטה מוקדמת בעניין המועמדים לשפיטה בעליון.
התפתחות חשובה נוספת היתה הקמת נציב תלונות הציבור על השופטים, שלימדה שהמערכת הפוליטית איננה מקבלת את ההנחה שהשופטים ניצבים מעל לכל ביקורת. השלב הבא היה בתקופת שר המשפטים רמון ובא לביטוי בחקיקה בעניין כללי אתיקה לשופטים, שהיה על נשיא העליון לקבוע. הכללים פורסמו בתקופת כהונתי כשר משפטים.
שינוי משמעותי נוסף התרחש כאשר החלטתי לבטל את השיטה הפסולה של מינויים זמניים בעליון. שיטה זו הושתתה על "חוק" שהמציאו שופטי העליון ולפיו לא יתמנה שופט מחוזי לעליון אלא אם עבר בו "תקופת חניכות" במינוי זמני. לכך הצטרף המילכוד שלפיו למינוי זמני נדרשה הסכמת נשיא העליון. התוצאה היתה מתן וטו מוקדם לנשיא העליון על כל מינוי של שופט מחוזי לעליון, בניגוד לחוק של הכנסת שהפקיד את הנושא בידי הוועדה לבחירת שופטים. ביטול שיטת המינויים הזמניים שנמשך גם אחרי תקופת כהונתי, חיזק את עצמאותם של שופטי המחוזי, ואיפשר מינוי שופטים ראויים לעליון, לרבות השופט ניל הנדל, שהנשיאה ביניש התנגדה בשעתו למינויו אפילו במינוי זמני.
להתפתחויות אלה ניתן לצרף את העובדה שהסתבר שניתן להעביר חקיקה בכנסת חרף התנגדות שופטי העליון, ודוגמה לכך יוכל לשמש חוק הקדנציות, שעבר בתקופתי ברוב מוחץ, חרף התנגדות כזו. גם את "חוק ההתגברות" עלה בידי להעביר בממשלה, אך לא נותר זמן להעבירו בכנסת, מכיוון שממשלת אולמרט סיימה את כהונתה.
לבסוף, יש להדגיש את הגורם המרכזי שיקל על עשיית רפורמות חיוניות – השינוי בתודעה ובאווירה הציבורית. התופעה שהיתה קיימת בעבר, ששללה כל אפשרות ביקורת על מערכת המשפט וגררה דה-לגיטימציה של המבקרים – נמוגה. אמנם, עדיין שורר בחלקים אחדים בציבור ובכנסת יחס דתי לעליון, לשפיטתו ולשופטיו. אולם כיום מותר למתוח ביקורת, וניתן לחשוף "חקיקה שיפוטית" של העליון הנופלת באיכותה וברמתה מזו של הכנסת. דוגמא בולטת היא הפסיקה האנטי דמוקרטית שהפכה את היועץ המשפטי למפקד של המדינה וגזרה שיתוק על המדינה בתקופת בחירות. ניתן להעריך שכל רפורמה בתחום זה תתקבל בהערכה ובהוקרה לא רק בחוגי הממשל אלא גם בציבור הרחב ובחלקים נרחבים באקדמיה.

הוספת תגובה