מאמר זה התפרסם בידיעות אחרונות בתאריך 02.12.2020
לקריאת המאמר בטאב נפרד
ממשלת שני הראשים נכשלה לחלוטין.חלקים נרחבים בציבור ובכנסת מוכנים כיום לבחירות כדי להפטר ממנה – ובית המשפט העליון מנצל זאת כדי להמציא לעצמו עילות לביטול חוקי יסוד.
בימים האחרונים אנו עדים לכך שבג"ץ מנפיק צווים על תנאי נגד הממשלה ונגד הכנסת בקצב גובר
והולך. צו אחד מה־24 לנובמבר דורש מהממשלה ומהכנסת לנמק מדוע לא ייקבע שהתיקון לחוק יסוד:
הכנסת, הידוע כ"פשרת האוזר", כולו או חלקו, בטל "מכיוון שנתקבל תוך שימוש לרעה בסמכותה
המכוננת של הכנסת". פשרת האוזר איפשרה לדחות את הגשת תקציב המדינה עד ל־23 לדצמבר,
והעמידה לרשות הממשלה סכום של 11 מיליארד שקל שהיא יכולה להוציא, בכפוף לאישור ועדת
הכספים. אין ספק: זו שערוריה לא קטנה. לסחבת בהגשת התקציב ולאופן שבו אושרה הוצאה הסכום
הזה אין שום הצדקה מלבד השיקולים הפוליטיים של נתניהו וההיענות להם מצד גנץ. התנהגות כה
מקוממת מצד הממשלה והכנסת מקלה מאוד על התערבות משפטית ומהווה תמריץ למערכת המשפט
לכבוש שטחים חדשים. ועם זאת, הצו על תנאי מעורר שאלות לא קלות.
בעיה אחת נוגעת לעילה החדשה של שימוש לרעה בסמכות חקיקתית. האם הוסמך בית המשפט לפסול
חוקים, כולל חוקי יסוד, בעילה כזו? ומי הסמיכו לכך? והאם עילת הבטלות הזו כוחה יפה רק נגד חוקים
או גם נגד פסקי דין? ואם כך, מי יחליט לגבי פסיקתה של הערכאה הגבוהה ביותר?
לא פחות מדהים הוא התיאור של בג"ץ שלפיו שפעלה הכנסת "בסמכותה המכוננת", ובכך העניק לכנסת
מעמד ותואר של אסיפה מכוננת – כלומר, זו שתפקידה לכונן חוקה – מבלי שהכנסת ביקשה זאת ומבלי
שהכנסת מייחסת תואר זה לעצמה. המעיין בתיקון לחוק היסוד יגלה שמדובר בחוברת מ"ספר החוקים"
של הכנסת. החוק נחתם בידי יריב לוין, שחתם בתוארו הנכון "יושב ראש הכנסת". הוא לא חתם, ובצדק,
בתואר "יושב ראש האסיפה המכוננת". וכאן עולה שאלה האם חברי הכנסת יודעים בכלל שבית המשפט
העליון זיכה אותם בחברות באסיפה המכוננת? האם הציבור, שהתייצב לבחירות ידע שהוא בוחר לא רק
לכנסת אלא גם לאסיפה המכוננת?
נשיאו לשעבר של העליון, השופט לנדוי, אמר שישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה נוצרה חוקה
בהבל פיו של בית המשפט. מסתבר גם שניתן באותו הבל פה להקים מוסדות שאין להם זכר בחקיקה.
אין צריך לומר שפסיקת העליון ההופכת את הכנסת לאסיפה מכוננת לא נועדה כדי להעניק לכנסת
תוספת עוצמה. היא נועדה למטרה הפוכה: לגרוע מכוחה של הכנסת ולהעצים את כוחו של בית המשפט
ולהקל עליו לבטל את חוקי הכנסת, וכעת גם חוקי יסוד.
הסוגיה הדמוקרטית מתקשרת לצו על תנאי קודם, שניתן בעליון ב־12 לנובמבר, ובו דרישה לנמק מדוע
התיקון לחוק היסוד, שיצר את הממשלה בעלת שני הראשים, נכנס לתוקף בכנסת הנוכחית, ומדוע לא
יחול רק החל מהכנסת הבאה. ההיגיון שבבסיס הצו הזה הוא כנראה שלדעת העליון, הדמוקרטיה
מחייבת שהציבור ידע על מה הוא מצביע, ועליו לדעת מראש שצפויה לו ממשלה בעלת שני ראשים. אבל
אם כך, עולה השאלה האם לא נדרש ליידע את הציבור לפני הבחירות שהוא בוחר לאסיפה המכוננת ולא
רק לכנסת? ומה משמעות העובדה שהדברים לא נדעו לו?
נחזור למישור הפוליטי. אם אפשר לפסול חוק יסוד בעילה החדשה של שימוש לרעה בסמכות חקיקתית,
מדוע לא פסל העליון מנימוק מעין זה את ההוראה בחוק היסוד המאפשרת לנאשם בפלילים להרכיב
ממשלה, ובמקום זאת פסק (בעיני כדין) שנתניהו יכול להרכיב ממשלה? לדעתי התשובה היא שהעליון
הוא גוף פוליטי, השוקל שיקולים פוליטיים. כאשר התעוררה שאלה זו, היתה בציבור ובכנסת תמיכה
עצומה בהקמת ממשלה זו, שהיתה הממשלה האפשרית היחידה. אם העליון היה מונע זאת וגורר אותנו
לבחירות, היה הזעם הציבורי מופנה נגדו, ותוצאת הבחירות היתה גוררת קיצוץ בכוחו. כעת השתנתה
התמונה הפוליטית. ממשלת שני הראשים, הנושכים זה את זה, נכשלה לחלוטין. חלקים נרחבים בציבור
ובכנסת מוכנים כיום לבחירות כדי להיפטר ממנה. זה הרגע הנכון לבית המשפט לכבוש טריטוריה חדשה
ולהמציא לעצמו עילות לביטול חוקי יסוד.
טיזר: ממשלת שני הראשים נכשלה לחלוטין. חלקים נרחבים בציבור ובכנסת מוכנים כיום לבחירות כדי
להיפטר ממנה – ובית המשפט העליון מנצל זאת כדי להמציא לעצמו עילות לביטול חוקי יסוד