חוק הלאום בבג"ץ

פורסם בקטגוריה בלוג, הסכסוך הישראלי ערבי, משפט, פוליטיקה.

מאמר זה התפרסם באתר YNET בתאריך 15.8.2018
יש לא מעט אירוניה בעתירה לבג"ץ לבטל את חוק הלאום שכן, לפחות להערכתי, בית המשפט העליון אחראי, אמנם בעקיפין ולפחות באופן חלקי, לחקיקת חוק זה. וזו היתה ההשתלשלות:
בשנת 1964 ביקשה "תנועת אל-ארד" להירשם כאגודה, שכללה בין מטרותיה "מציאת פתרון צודק לבעיה הפלשתינית – תוך ראייתה כיחידה בלתי ניתנת לחלוקה – בהתאם לרצונו של העם הערבי הפלשתיני…". הרשם סרב לרשום את האגודה ועתירה לבג"ץ נגד החלטה זו נדחתה על ידי השופטים לנדוי, ויתקון וברנזון. השופט ויתקון ציין שהמטרה שהציב גוף זה לעצמו "שוללת שלילה גמורה את קיום מדינת ישראל בכלל…" וכי "טבעי הדבר שהדוגלים במטרות האגודה מתעלמים מקיום המדינה ומזכויות העם היהודי היושב בה."
שנה לאחר מכן ביקשה "רשימה סוציאליסטית" להתמודד לבחירות לכנסת. התברר שרוב מועמדי הרשימה השתייכו לקבוצת "אל-ארד". ועדת הבחירות פסלה את הרשימה ובית המשפט העליון אישר, בפסק דין ירדור, ברוב דעות, את הפסילה, אף שלא היתה שום הוראה בחוק המתייחסת לנושא. השופט זוסמן, הזכיר את הניסיון של רפובליקת וימר וציין ש"כדרך שאדם אינו חייב להסכים לכך שיהרגוהו, כך גם מדינה אינה חייבת להסכים שיחסלוה וימחקוה מן המפה." כאמרת אגב אזכר זוסמן פסק דין של בית המשפט העליון בגרמניה שדיבר על כך שיש כללים כה יסודיים שהם ביטוי של דין על-חוקתי, שבכוחו לבטל אפילו הוראה בחוקה שאיננה בדרגה כה גבוהה.
ההלכה שנקבעה בעניין ירדור עמדה בתוקפה כעשרים שנה. בתחילת שנות השמונים פרצה המהפכה המשפטית, שבמסגרתה ביטל בית המשפט העליון, בזה אחר זה, עקרונות יסוד של שיטת המשפט הישראלי. גם הילכת ירדור היתה בין קורבנות המהפכה. במקום הילכת ירדור אימץ העליון תורת זכויות אדם רדיקלית, העוצמת עיניה בפני כל סכנה ובפני המציאות בכלל. במסגרת זו פתח העליון את שערי הכנסת בפני נציגים של התנועה הלאומית הפלשתינית (ואגב כך גם בפני התנועה הגזענית בראשות מאיר כהנא). הכנסת הגיבה על כך בתיקון חוק יסוד: הכנסת ששלל בין השאר את הזכות להיבחר מרשימה או מאדם שיש במטרותיהם במפורש או במשתמע "אחד מאלה: 1. שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; 2. הסתה לגזענות; 3. תמיכה במאבק מזויין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל".
תיקון החוק לא הועיל. אמנם מכהנא ותנועתו נשללה אפשרות ההתמודדות לכנסת אולם בפסק דין עוקף חוק יסוד איפשר העליון לעזמי בשארה ולתנועתו בל"ד להיבחר לכנסת למרות הדברים שאמר השופט שלמה לוין בדעת מיעוט ולפיהם:
"נראה כי פסילתם של ח"כ בשארה ובל"ד… מתחייבת גם בשל תמיכתם במאבק מזויין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל… לדידי הראיות בעניין זה הן חד-משמעיות. יש להזכיר… גם את נאומו של ח"כ בשארה ביוני 2001 בעיר קרדתה שבסוריה… שבו קרא ח"כ בשארה לקדם את דרך המאבק המזויין ('ההתנגדות') לישראל. האם אין בהופעה פומבית זו במדינת אויב, כשהיא לעצמה, בלי להתחשב בנאומיו הפומביים האחרים של ח"כ בשארה, כדי לשמש תמיכה במדינת אויב או בארגון טרור?"
המשך סיפורו של עזמי בשארה ידוע לכולנו ונוכח עמדותיו הגלויות איננו מפתיע. חבר כנסת אחר מטעם בל"ד, באסל גטאס, נדון ב-2017 למאסר על הברחת טלפונים סלולריים לאסירים ביטחוניים. תופעה זו שבה יש בפרלמנט ייצוג לעמדות נוסח אלה שביטא עזמי בשארה, היא תופעה שלמיטב ידיעתי אין לה אח ורע בעולם. היא תורמת כמובן להקצנה גם בציבור הערבי וגם בציבור היהודי, המגיב לכך בנטייה ברורה ימינה.
חוק הלאום מהווה תשובה, בעיני תשובה גרועה ומיותרת, לתופעה זו של לאומנות פלשתינית בתוככי הכנסת הישראלית. חוק הלאום יגרום רק נזק, אבל ראוי לזכור את הרקע למה שאירע וכיצד התגלגלו הדברים.
חוק הלאום מגיע כעת לבג"ץ. זהו חוק יסוד שבג"ץ איננו מוסמך לבטלו, אף שקיימת גם דעה, שהיא בעיני חסרת יסוד, ולפיה יש לעליון סמכות לחרוג מסמכותו. בכך אנו מגיעים לאירוניה נוספת בפרשה זו. לצורך הביטול מסתמכים על אמרת האגב של השופט זוסמן בעניין ירדור בדבר עקרונות על חוקתיים. אבל שוכחים שלב ליבה של הילכת ירדור מבטא את ההיפך הגמור. הלכה זו ביקשה להגן על המדינה מפני האיום הפלשתיני הקם עליה (זה אגב מה שחוק הלאום ביקש בצורה גרועה ומזיקה ולעשות), שלא לדבר על כך שבין התומכים בביטול חוק הלאום על ידי בית המשפט לא חסרים כאלה שתמכו נמרצות בביטול ההלכה הסבירה שנקבעה בעניין ירדור ובהכנסת נציגי העמדה הלאומית הפלשתינית לכנסת.

כתיבת תגובה