לשלם לחיילי החובה

פורסם בקטגוריה בלוג, יהונתן פרידמן.

"כלכליסט"
בהיותי חייל צעיר בגדוד נשלחתי לעבודות במטבח. הטבח הראשי בדיוק קיבל את הקצבת האוכל וחיפש מיכל להניח בו את הסוכר שקיבל בעבור הגדוד. לאחר שניות מספר, משלא נמצא מיכל פנוי, לקח הטבח את אחד ממיכלי הקפה המלאים (כ-10 ק"ג) שהיו בנמצא, שפך את מלוא תכולתו לאשפה וחזר שמח וטוב לב על שפתר את בעיית אחסון הסוכר. באותה עת הייתי מזועזע. במבט לאחור אני מתקשה לחשוב על פעולה יותר רציונלית מזו שבחר הטבח. הקפה וכל שאר המזון חולקו אז על פי הקצבה בין אם נדרשה לאותו גדוד כמות זו ובין אם לאו והטבח לא יכול היה להמיר קפה עודף במזון אחר. באותו רגע המשאב היחיד המוגבל היה נפח האחסון. עלות הקפה היתה עלות האחסון שלו ולא קמצוץ יותר מזה.
לקריאת המאמר באתר כלכליסט

דומני כי מאז שינה צה"ל את שיטת ההזנה לדרכים כלכליות יותר ולכל גדוד ניתן תקציב ובו יש גמישות ובחירה מסוימים. לא כך הדבר בכח האדם של הצבא.
על פי תקציב הממשלה, תקציב משרד הבטחון הינו כ 50 מיליארד שקל בשנה. התקציב בפועל גדול ב 7-14 מיליארד שקל נוספים. מי משלם על כך אם הדבר אינו כלול בתקציב הממשלה? אנחנו, או נכון יותר – חיילי החובה המשרתים בחינם. מדי חודש בחודשו תורם כל חייל סדיר את חלקו (כאשר אינו מקבל שכר). בצה"ל משרתים כיום כ- 150,000 חיילים בחובה – צאו וחשבו את עלות שכרם השנתית (כ 7 מיליארד שקל בשנה בהנחת שכר מינימום וכ 14 מיליארד בהנחת שכר ממוצע). תקציב משרד הבטחון אם כן, גדול ב 20% מהתקציב הרשום בספרים. גרוע מכך, הצבא מקבל בחינם חיילים ואינו נמדד בחלק זה של התקציב. יוצא שעבור צה"ל עלות חייל סדיר מתמצית בעלות האחסנה (האחזקה) שלו.
המחיר האישי של כל חייל הוא כבד ומסתכם במאות אלפי שקלים על שרות מלא. לאחר שלוש שנות עבודה מאומצת ובתנאים קשים יוצאים החיילים בלא כלום. המחיר החברתי כבד לא פחות. דומה כי תחושת הפראייר נובעת בראש ובראשונה מהמחיר הכלכלי שרק החיילים המשרתים בצה"ל משלמים. התחושה מועצמת בכך שהמערכת כלל אינה מכירה במחיר הכבד זה ומתיחסת אליו בזלזול בבזבזנות (כמו לכל משאב שבא בחינם). ברור גם כי לו צה"ל היה מקבל תוספת תקציבית של כ 10 מיליארד שקל ומנגד היה משלם משכורות לחיילים המצב היה טוב לאין שעור. צה"ל היה עושה שימוש יעיל יותר בכוח האדם. תוך זמן קצר אורך השרות הצבאי הסדיר היה מקוצר כפי שירדה כמות ימי המילואים כאשר צה"ל חויב לשלם על ימי המילואים על פי אובדן השכר של משרת המילואים. נוסף על המחיר האישי והחברתי גם המחיר למערכת קבלת ההחלטות הישראלית הוא כבד. מהרמה האסטרטגית שבה מוקצה למשרד הבטחון תקציב "מוסתר" שאותו אף אחד לא סופר, לא רואה ולא מבקר ועד הרמה הטקטית, הפנים צה"לית שבה צה"ל ככלל וכל אחת מיחידותיו מקבלים החלטות הדומות להחלטות הטבח ומיכל הקפה על בסיס כך שעלות כח אדם הינה עלות אחזקתו בלבד.
קשה לדמיין אי שוויון גדול יותר בחברה הישראלית מאשר אי השוויון בשרות הצבאי. אכן, באחרונה התעצם הדיון על חלופות לחוק טל. בקול נישא נשמעת הדרישה לשרות אזרחי לכל אלו שאינם משרתים. מקור דרישה זו הוא הרצון לשוויון בנטל. חסרונותיה של דרישה זו רבים וכוללים בין היתר שיבוש מוחלט של שוק העבודה הלא מיומן, הקמת מנגנון בירוקרטי גדול לתיעול העובדים, והקמת מנגנון אכיפה וענישה למשתמטים. אך מעל הכל דרישה זו תביא לתקציב "מוסתר" חדש. בבת אחת תקציב הרווחה או הבריאות יגדלו ב 10 מיליארד שקל נוספים מבלי שהדבר ירשם בספר התקציב ועם מלוא המחיר שאנו משלמים היום כתוצאה מעיוות זה הקיים במשרד הביטחון. הנטל הציבורי יגדל – נקבל שיוויון בנטל אך לא הקלה בנטל.
האם לא פשוט יותר לשלם לחיילי סדיר להקל משמעותית בנטל, לקרב לשיוויון ולפתור את מחלות שרות החינם?

הוספת תגובה