בג"צ דחה עתירה נגד מינוי נציב שירות המדינה

לפני ימים אחדים פרסם בג"צ את הנימוקים לדחיית העתירה נגד מינוי נציב שירות המדינה (בג"צ 2699/11 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל). יש לברך על החלטה זו המהווה במובן מסוים המשך למגמה המשתקפת גם בפסק דין קודם של בג"צ, שבו נדחתה עתירה, שהוגשה על ידי עותרים אחרים, כנגד הענקת פרס ישראל לשמעון מזרחי (לפסק דין זה התייחסתי בנפרד ברשימה "בג"צ מתקן את נזקיו").

במקרה הנוכחי טענה העותרת כי היה על הממשלה למנות ועדת איתור לתפקיד נציב שירות המדינה ולא להסתפק בכך שהמינוי יבחן על ידי ועדת המינויים. הנימוקים שניתנו על ידי המשנה לנשיאה השופט אליעזר ריבלין הם קצרים וחדים. חוק שירות המדינה (מינויים) קובע מפורשות שהממשלה תמנה נציב שירות המדינה וכי על מינוי זה לא חלה חובת מכרז. הממשלה החליטה בעבר כי מינויים הפטורים מחובת מכרז יוסדרו בחלקם באמצעות ועדת איתור ואילו מינויים אחרים (ביניהם זה של נציב שירות המדינה) יובאו בפני ועדת מינויים. ההבדל בין השניים הוא שבמקרה של ועדת איתור, הועדה ממיינת את המועמדים, ובסוף התהליך מביאה בפני השר את המועמד או המועמדים הנראים לה. לעומת זאת במקרה של ועדת מינויים השר הוא זה שבוחר את המועמד ומציג אותו בפני ועדת המינויים שתפקידה מצטמצם בבחינת התאמתו, מבלי להשוותו למועמדים אחרים.

למרות שהממשלה נהגה לפי החוק ולפי החלטתה, שלא חייבה אותה למנות ועדת איתור, טענה העותרת שאי מינוי ועדת איתור לוקה "בחוסר סבירות קיצוני", שכן ועדת איתור היא ועדה מקצועית, שבכוחה לנטרל שיקולים לא ענייניים. השופט ריבלין דחה טענה זו והצביע על כך שקיימות לא מעט משרות בכירות המאוישות שלא באמצעות מכרז או ועדת איתור, ביניהן הרמטכ"ל, ראש השב"כ, מפכ"ל המשטרה ועוד. כמו כן דומה ההליך של מינוי נציב שירות המדינה למינוי מנכ"לים של משרדי הממשלה, החשב הכללי באוצר והממונה על התקציבים באוצר.

לפיכך נדחתה הטענה שיש באופן מינויו של נציב שירות המדינה משום חוסר סבירות קיצוני ונדחתה העתירה לכפות על הממשלה למנות ועדת איתור לצורך מינוי זה. כידוע התמנה עורך הדין משה דיין, מי שהיה היועץ המשפטי למשרד המשפטים, לתפקיד זה לאחר שמינויו אושר על ידי ועדת המינויים.

פסק הדין מהווה צעד חשוב לצמצום השימוש המופרז שנעשה בבג"צ בעבר בעילה של "חוסר סבירות קיצוני", ולצמצום מעורבותו של בית המשפט העליון בהליך המינויים בשירות הציבורי ובניהול ענייני המדינה. מעורבות זו שהיתה בעבר בהיקף לא מבוטל פגעה ביכולת המשילות של הממשלה ושיבשה לא אחת את הליך המינויים. פסק הדין הנוכחי מהווה צעד חשוב להחזרת האיזון בין הרשויות. מלאכת הניהול הופקדה בידי הרשות המבצעת, כלומר הממשלה. כאשר זו פועלת באופן ענייני במסגרת סמכויותיה ובמסגרת החוק, אין מקום להתערבות בית המשפט ואין מקום להפיכתו שותף לניהול ענייני הרשות המבצעת.

פורסם בקטגוריה בלוג, משפט. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה