מאמר זה התפרסם בידיעות אחרונות בתאריך 28.7.2020
לקריאת המאמר בטאב נפרד
החרב המתהפכת של " ניגוד העניינים" שהופנתה נגד הפוליטיקאים חזרה כבומרנג למערכת המשפט, אלא שהפעם היה זה בומרנג מרוכך מאוד. המערכת המשפטית היא שמחזיקה בחרב המשפט, וחבריה אינם עומדים לדין פלילי בשל ניגוד עניינים
בתקופה שקדמה למהפכה המשפטית התבטא בית המשפט העליון בחריפות נגד העבירה המעורפלת של "מעשה העלול להביא תקלה ציבורית". עבירה זו בוטלה ונמחקה מספר החוקים. אבל המהפכה המשפטית, שגררה פגיעה קשה בזכויות אדם, בעיקר בתחום המשפט הפלילי, גרמה לבית המשפט העליון להעלות מנבכי החוק הפלילי עבירה נידחת ומעורפלת של "הפרת אמונים". עבירה זו, שאיש לא יודע את גבולותיה, כוללת בחובה כל מה שלא מוצא חן בעיני התביעה ובית המשפט, בראש ובראשונה "ניגוד עניינים". ישנם כמובן מקרים בולטים שיש לאסור עליהם, אבל המושג עצמו הוא חסר גבולות ומעורפל. האם עבודה משותפת באותו משרד יוצרת ניגוד עניינים? ומה בדבר חברות באותה מפלגה, היכרות אישית, קשרי עבודה בעבר, קשרים עם עורך דינו של אדם, ועוד? הנושא כולו מקבל צביון חריף, כאשר ניגוד עניינים הופך לעבירה פלילית. התוצאה עלולה להיות שאיש ציבור, שלא העלה על דעתו שעבר עבירה כלשהי, עלול להתבשר שמעשה כלשהו שעשה בוצע תוך ניגוד עניינים, ומרגע זה ואילך התשובה לשאלה המעורפלת אם אכן היה כאן ניגוד עניינים פלילי אם לאו תלויה בקפריזה של התביעה ולאחר מכן של בית המשפט.
תוצאה אחת של התפתחות זו הייתה התעניינות של הפוליטיקאים והתקשורת בנעשה במערכת המשפט, והתברר שתופעות שהפכו לעבירה פלילית אצל אנשי ציבור, נפוצות למדי במערכת המשפט. בנו של שופט פלוני התמחה אצל שופטת אלמונית, ועורך דין שהוא ידידו של השופט הופיע במשפט המתנהל בפניו. וכך, אותה חרב מתהפכת שהופנתה נגד הפוליטיקאים חזרה כבומרנג למערכת המשפט, אלא שהפעם היה זה בומרנג מרוכך מאוד. המערכת המשפטית היא שמחזיקה בחרב המשפט, חבריה של אותה מערכת אינם עומדים לדין פלילי בשל ניגוד עניינים. חרב זו מופנית כלפי אישי ציבור אחרים ובכוחה לחסלם.
רק לאחרונה היינו עדים לדיון בכנסת בהצעה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לניגודי עניינים אצל השופטים. ההצעה זכתה לתמיכה ניכרת, ולהערכתי היה לה רוב בכנסת, והיא נפלה רק מחמת מאבקים פנימיים ובין־מפלגתיים. בעיניי היה זה רעיון מופרך ובלתי מתקבל על הדעת, וטוב שנדחה. הפעם מקורו במאבק של הליכוד נגד מערכת המשפט, אבל כדאי להבין שיש לו שורשים עמוקים יותר.
חברי הכנסת נהנים מחסינות (פרוצסואלית) שלכאורה הייתה יכולה להגן עליהם בפני שימוש נלהב מדי בשוט הפלילי, אך מסתבר שהעליון עשה ככל יכולתו כדי לקצץ בחסינות זו. די להזכיר את פרשת "ההצבעות הכפולות" בכנסת, שבהקשר אליה הודה חבר הכנסת מיכאל גורלובסקי, מיוזמתו, שהצביע במקום גלעד ארדן. הוא נידון בוועדת האתיקה של הכנסת להשעיה מדיוני המליאה והוועדות למשך ארבעה חודשים וחצי. היועץ המשפטי לא הסתפק בכך והכין נגדו כתב אישום במספר אשמות. ועדת הכנסת סירבה להסיר את חסינותו וכצפוי הגיעה עתירה לבג"ץ, שהחליט בהרכב של שבעה שופטים ששיקול דעתה של ועדת הכנסת מצומצם לבדיקת השאלה אם החלטת היועץ הושתתה על שיקולים פסולים. כיוון שאיש לא טען זאת, ביטל בג"ץ את החלטתה והחזיר את העניין לטיפולה.
השופטים הניחו, כנראה, שהוועדה תבין שחובתה להסיר את החסינות. לא כך היה. במהלך הדיון נשמעו התבטאויות לא קלות נגד בית המשפט. חבר כנסת שקול ונבון, מיכאל איתן, אמר: "היום באתי… לא להגן על גורלובסקי אלא על שלטון החוק… כשחוק נותן סמכות לוועדה, הוא נותן לה גם שיקול דעת. לא יכול להיות… שבג"ץ יקבל החלטה שהופכת אותנו לחותמת גומי… יש מלחמה של בית המשפט בכנסת… בית המשפט החליט לצמצם את דרגות החופש של ועדת הכנסת… באיזו סמכות?… האם שופטי בית המשפט לא כפופים לחוק? רק אנחנו כפופים לחוק?" ובקיצור הוועדה חזרה על סירובה להסיר את חסינותו של גורלובסקי.
לא אפרט את השתלשלות העניינים מאז וגם לא את השינוי בחוק החסינות שנעשה. אזכיר רק את עניינו של חיים כץ, שהיועץ המשפטי הכין נגדו כתב אישום בעבירה המפוקפקת של הפרת אמונים. הכנסת העניקה לו חסינות, כפי שיש בסמכותה לעשות. כצפוי העניין הגיע לבג"ץ, שניצב כעת בפני החלטה האם לחזור על השגיאה שעשה בפרשת גורלובסקי ולשוב ולהשפיל את הכנסת, ולאחר מכן לזעוק כאשר יישמעו מהכנסת קולות הבאים להשפיל את בית המשפט.