מאמר זה התפרסם בידיעות אחרונות בתאריך 21.12.2015
דיוני הוועדה לבחירת יועץ משפטי בראשות נשיא העליון (בדימוס) גרוניס הסתיימו בפיאסקו גמור. הוועדה נדרשה להמליץ על שלושה מועמדים. מסתבר שבכל מדינת ישראל לא עלה בידה אלא למצוא מועמד אחד שזכה ברוב הדרוש. הוועדה נכשלה, ולפיכך חופשית הממשלה למנות את האדם שייראה לה, בין אם היה בין מועמדי הוועדה ובין אם לאו. היא חופשית כמובן למנות את אביחי מנדלבליט, היחיד שזכה ל-4 קולות, אך איננה חייבת לעשות כן. כוונת הדרישה לשלושה מועמדים היא להשאיר לממשלה בחירה, ולמנוע מהוועדה להכתיב לה מועמד יחיד. מובן גם שהממשלה חופשית למנות את מנדלבליט. בדרישת הצינון לגביו אין ממש. צינון נדרש כאשר קיים חשש שהרצון לזכות במשרה יכתיב את התנהגותו של בעל תפקיד נוכחי (למשל, כאשר מפקח על הבנקים מבקש עם סיום תפקידו לעבוד בבנק שהיה נתון לפיקוחו). הבעיה איננה קיימת כאן. היועץ המשפטי לא היה נתון לפיקוחו של מזכיר הממשלה מנדלבליט. אולם מובן שהוא לא יוכל לטפל בתלונות כלשהן נגד ראש הממשלה, נתניהו.
הכישלון המוחלט של הוועדה הוא השני בסדרה. דיוני הוועדה הקודמת, בראשות השופט תיאודור אור, שמונתה לפני בחירתו של וינשטיין לתפקיד, הסתיימו בכישלון לא פחות מהדהד. היא לא הצליחה להמליץ על אף מועמד.
הכישלון איננו מפתיע. הוא טבוע בשיטה, שמקורה בוועדת שמגר, שהמליצה על ועדה לבחירת יועץ משפטי המורכבת משופט עליון בדימוס, שימונה על ידי נשיא העליון, שר משפטים או יועץ משפטי לשעבר שייבחר על ידי הממשלה, חבר כנסת שייבחר על ידי ועדת חוקה, עורך דין שייבחר על ידי לשכת עורכי הדין, ואיש אקדמיה שייבחר על ידי דיקני הפקולטות למשפטים.
לכאורה, זו ועדה שקולה ומאוזנת. למעשה, ההרכב שלה לוקה בכל התחלואים של שיטת הממשל הישראלית (גם הממשלה הקואליציונית היא מין ועדה, המתנהלת על ידי מפלגות בעלות השקפות סותרות). תיאורטית זו ועדה מקצועית-אובייקטיבית, אך השקפת עולמו של המשפטן, עשויה להשפיע על עמדותיו, ובהקשר לתפקיד היועץ המשפטי יש לכך חשיבות מכרעת. כל הרעיון שהמשפט הוא כביכול "אובייקטיבי" או "נייטרלי" מנותק מהמציאות, בוודאי בישראל, שבה הכול שפיט ולמשפטן הציבורי ניתן מִרווח עצום של שיקול דעת בנושאי מוסר וסבירות. כך קרה שהוועדה "האובייקטיבית" מייצגת בפועל אינטרסים נוגדים: לפי האג'נדה של העליון צריך היועץ המשפטי לשמש נציגו בתוך הרשות המבצעת ולמנוע צעדים שיקצצו בסמכויות הרחבות שנטל לעצמו. לממשלה יש אינטרס משלה: היא מעוניינת ביועץ שיסייע לה לקדם את מדיניותה ואינה חפצה במי שיפתח במסע חקירות נגד חבריה.
הכישלון הגמור של הוועדה הנוכחית וזו שקדמה לה, נובע מכך שחבריה ייצגו השקפות עולם או אינטרסים מנוגדים. הכישלון גם מוכיח את התמימות שביסוד המלצותיה של ועדת שמגר, שלפיהן מדובר במינוי הנקבע רק לפי "שיקולים מקצועיים-אובייקטיביים".
הגיע הזמן לבטל את הוועדה ולהחזיר לממשלה את סמכותה למנות לה יועץ משפטי, מבלי שנציגי העליון וגופים אחרים ינסו להכתיב לה מינוי שאולי אין היא חפצה בו.