מאמר זה התפרסם בידיעות אחרונות וב-YNET בתאריך 15.11.2019
לקריאת תמונת המאמר בטאב נפרד
בישראל היו לא פעם פגיעות בדמוקרטיה. בעוד שהכנסת גילתה נכונות לתקן פגמים שהתגלו בפעילותה, לא נתגלתה נטייה כזו בבית המשפט העליון וגם לא במערכת התביעה.
מעשה בקיסר שנפל עליו פחד מפני יריבים העלולים לחסלו. החליט להקדים תרופה למכה והקים לעצמו משמר קיסרי. סוף דבר, אנשי המשמר הם שחיסלוהו ומינו לעצמם קיסר חדש. כך אירע גם לאינדירה גנדי, ראש ממשלה הודו, שנרצחה, למרבה האירוניה, דווקא בידי שניים משומרי ראשה. סיפורים אלה מלמדים על מציאות שלא פעם נוטים להתעלם ממנה. החיים רווי סכנות, אבל אין הגנה מוחלטת, ולאמצעי ההגנה, ובוודאי לאמצעים מופרזים, יש מחיר ולא פעם צפונה בהם סכנה, העלולה להיות גדולה מהסכנה שבפניה מבקשים להתגונן.
דברים אלה נכונים גם ביחס לאופי המשטר ולהגנה עליו. קיימת למשל סכנה שיחידה צבאית או משטרתית תשתלט על הפרלמנט, הממשלה ותחנות השידור, ותכריז על שלטון חדש ונאור. יש מדינות שבהן קרה הדבר, ובהן מוקדשים מן הסתם אמצעים אדירים, צבאיים ואחרים, כדי למנוע אפשרות זו. ויש מדינות הסומכות בעיקר על החינוך והתרבות שיהיה בכוחם למנוע התפתחות כזו.
בישראל לא התרחשה מעולם מהפכה צבאית, אך היו בה לא פעם פגיעות מסוגים שונים בדמוקרטיה. ראש ממשלה נרצח ובכנסת היינו עדים לתופעות בעלות אופי של "שוחד פוליטי" (מעולם לא נעשה ניסיון לטעון לגביו שמדובר במעשה פלילי) דוגמת "התרגיל המסריח" וכן "רכישת" חברי כנסת ממפלגה יריבה תמורת טובות הנאה שונות ("כלנתריזם"), שהתרחשו בעיקר בהקשר להסכמי אוסלו.
תופעות לא בריאות נוספת היו תשלום בשפע משרות שלטוניות לשם צירוף לקואליציה או לחיזוקה. דוגמה בולטת סיפקה ממשלת נתניהו השנייה שקמה ב-2009 ובה לא פחות מ-30 שרים (בהם ארבעה בלי תיק) ותשעה סגני שרים. בהמשך זכתה מפלגת "עצמאות", בראשות אהוד ברק, שפרשה ממפלגת העבודה כדי להצטרף לממשלה זו, בתשלום נדיב (ארבע משרות שרים בתוספת משרות נוספות למפלגה בעלת חמישה חברי כנסת).
תופעה אחרת מתרחשת בממשלות המעבר בראשות נתניהו. אלה משותקות מזה חודשים ארוכים בכל הנוגע ליכולתן לטפל בענייני המדינה. לעומת זאת התגלתה בהן יכולת מופלאה לפטר שרים ולגייס שרים משיקולים שאינם דווקא ענייניים.
לזכותה של הכנסת ייאמר שהיא נאבקה ברבות מתופעות אלה. ועדת חוקה בראשותו של אוריאל לין אימצה בשעתו חקיקה שהכבידה מאוד על ה"כלנתריזם", שאכן צומצם מאז בצורה דרסטית. ומפלגת "יש עתיד" הצליחה להביא לתיקון החוק באופן שהגביל את מספר חברי הממשלה, אף שהמצב בתחום זה עדיין רחוק מלהשביע רצון.
פגיעות קשות בדמוקרטיה נעשו גם על ידי בית המשפט העליון. אולי החמורה שבהן היא הפסיקה שקבעה בניגוד לדו"ח ועדת אגרנט שחוות דעת היועץ המשפטי מחייבת את הממשלה, גם כשהיא שגויה, וכי היועץ המשפטי רשאי למנוע מכל אדם ברשות המבצעת, לרבות מראש הממשלה, ייצוג בבית משפט. בכך יצר בית המשפט העליון מין רשות רביעית, של יועץ משפטי הפועל כשופט, כמחוקק וכמפקד על הרשות המבצעת, העומד מעל הממשלה. כך עיוות בית המשפט העליון, מבלי שהוסמך לכך, את המבנה החוקתי שנקבע על ידי הכנסת, ויצר מוסד המנוגד לעקרונות יסוד של הדמוקרטיה.
במקביל דאגה גם מערכת אכיפת החוק לספק פגיעות חמורות בדמוקרטיה, כשבמרכזן סיכולים ממוקדים שהביאו למשל לסילוקם של יעקב נאמן וראובן ריבלין ממשרת שר המשפטים, של רפאל איתן ממשרת השר לביטחון פנים ושל דרור חוטר-ישי מחברותו בוועדה לבחירת שופטים.
אולם בעוד שהכנסת גילתה נכונות לתקן פגמים שהתגלו במהלך פעילותה, לא נתגלתה נטייה כזו בבית המשפט העליון וגם לא במערכת התביעה, שבאמצעות התנגדות ועיקשות הצליחה לסכל כל ניסיון לביקורת יעילה על פעולתה.
כעת יש המציעים להרחיב עוד יותר את סמכויות העליון ולאפשר לו לפסול אפילו חוקי יסוד, אם אלה יהיו בעיניו בגדר "תיקון חוקתי לא חוקתי", והעליון אף התכנס לדון, ללא סמכות, בתוקפו של חוק הלאום, שהוא חוק יסוד, כאשר הטענה היא: מה יהיה אם הכנסת תבטל את הבחירות או תחליט למשל לשלול מקבוצת מיעוט, דוגמת הערבים, את זכות הבחירה?התשובה לכך היא שכדבר הזה לא אירע אצלנו מעולם, והכנסת גילתה עד היום בתחום זה יותר אחריות מהעליון וממערכת אכיפת החוק. ובמילים אחרות: הסכנה שבהתרחשות כזו פחותה בהרבה מהסכנה הנעוצה בכך שהעליון ייקח לעצמו ללא סמכות סמכויות נוספות ומהסכנה הצפויה בשימוש שייעשה בסמכויות אלה.