מאמר זה התפרסם בידיעות אחרונות בתאריך 5.3.2017
משפט ותקשורת
פרשת השופטת רונית פוזננסקי-כץ מזכירה פרשה ישנה של השופטת הילה כהן, אף שמדובר במעשים שונים לחלוטין (הילה כהן הואשמה בכך שרשמה פרוטוקולים מטעים שאינם משקפים את שהתרחש באולם בית המשפט).כהן הועמדה לדין משמעתי בפני השופטים מישאל חשין ואליעזר ריבלין (מהעליון) ומוסיה ארד מהמחוזי. כהן הורשעה ושופטי העליון, שהקלו עימה, קבעו כי מעשיה נעשו שלא בכוונה תחילה להטעות ולא היו נגועים בפגם מוסרי. העונש כלל פרסום פסק הדין, העברת השופטת למקום שיפוטי אחר ונזיפה חמורה. דעת המיעוט האמיצה של השופטת המחוזית ארד היתה המנוגדת הן לזו של שופטי העליון והן לנטיה הטבעית של מערכת המשפט להגן על אנשיה. ארד פסקה שעל הילה כהן לסיים את תפקידה.
התקשורת יצאה בחריפות נגד הילה כהן (וגם נגד שופטי הרוב במשפטה) ונקטה עמדה קרובה לדעת המיעוט של השופטת ארד. שרת המשפטים לבני הביאה את העניין לוועדה לבחירת שופטים, שהחליטה להדיח את השופטת.
הפעם, בעניינה של השופטת פוזננסקי-כץ, נקטה התקשורת, שיש לה כידוע השפעה משמעותית על ההליכים המשפטיים, עמדה שונה. העניין שבו טיפלה השופטת פוזננסקי קשור לראש הממשלה נתניהו, ובחלל מרחפת מעין תחושה שיחס מחמיר לשופטת יסייע לנתניהו ואילו יחס מקל יאפשר למערכת המשפט להמשיך במלוא העוז בהליכים נגדו. אינני בטוח שאמנם כך, אבל אנו עדים לפיצול שלפיו חלקים נכבדים בתקשורת (לרבות בין אנשי שמאל), התומכים בחקירות נגד נתניהו, הם בעד השופטת, בעוד שאנשי ימין מתבטאים בחריפות נגדה ודורשים את הרחקתה מהמערכת. בקיצור תקשורת אובייקטיבית, ומערכת המשפט – בעד אנשיה.
ההיבט הפלילי
נציב תלונות הציבור על השופטים, השופט אליעזר ריבלין, הוציא בזריזות ראויה לשבח החלטה מהירה בפרשה. הוא כותב בין השאר "תנאי מוקדם ליכולתו של שופט לשמש בכהונתו הוא זה, שהקהילה תרכוש אמון לרשות השופטת…". בהמשך הדברים הוא מצטט מדברי אלכסנדר המילטון "כל שיש לו [לשופט] הוא אמון הציבור" והוא מוסיף "באמון זה פגעה השופטת…"
ריבלין מציין גם שבבחינת ההיבט הפלילי בחר לשתף את היועץ המשפטי ואת פרקליט המדינה. הוא זכה לשיתוף פעולה מצידם והתמונה "שהתבררה בנפרד בלשכתם ובלשכתי, הצביעה על תקלה במישור המשמעתי אך לא על חשש למעשה פלילי."
ראוי להתפעל מהזריזות המדהימה שבה הגיעו בלשכות היועץ המשפטי ופרקליט המדינה למסקנה זו, כאשר לא פעם החלטות נסחבות שם חודשים רבים ופעמים גם שנים ארוכות.
אבל האם התשובה שניתנה היא אכן כה חדה וברורה? הצירוף של התנהגות פסולה, שהשופט ריבלין מפרט בהרחבה, עם פגיעה קשה באמון הציבור, מעלה שאלה של הפרת אמונים. אני מתעב את העבירה המעורפלת הזאת המאפשרת ענישה רטרואקטיבית, ומתנגד לשימוש בה. אבל הפרקליטות ובתי המשפט מגלים כלפיה חיבה מיוחדת ככל שהדבר נוגע לאישי ציבור. מנגד נראה שיש הסתייגות חריפה מפני השימוש בה כלפי אישים במערכת המשפט. בעניין הנוכחי ראוי לפחות שהמומחים בלשכת היועץ המשפטי ופרקליט המדינה יבהירו מדוע לא היה מקום לבדוק ביתר יסודיות את שאלת מקומה של עבירה זו בהקשר הנוכחי.
ועוד שאלה: נניח שסניגור היה פונה לשופט בחופשה ומבקש ממנו לשוב מחופשתו ולדון בתיק שבו הוא מייצג נאשם. מה היה דינו של אותו סניגור והיכן היה מוצא את עצמו אילו התגלה העניין?
הסמביוזה בין התביעה למערכת המשפט
השילוב בין המערכות הללו מקורו בקשרים אישים, באינטרסים מוסדיים, ובהשקפת עולם קרובה. מקור הקשרים נעוץ בזרימה בלתי פוסקת של אישית מהתביעה ומהפרקליטות לבתי המשפט. במשך שנים מונו יועצים משפטיים ופרקליטים במישרין לבית המשפט העליון ואף היוו בו במשך שנים מרכיב הדומיננטי (נשיאי בית המשפט העליון, שכיהנו ביחד במשך קרוב ל-30 שנה ברציפות, היו הגיעו מהייעוץ המשפטי ומפרקליטות המדינה).
אנשי פרקליטות ותובעים לשעבר, במספרים גדולים, מתמנים לשיפוט בערכאות השונות. ההסתברות שבקשת מעצר או תיק פלילי יתבררו בפני תובע לשעבר היא אפוא גבוהה מאוד. אמנם לא כל יוצאי התביעה הם מעור אחד. יש מחמירים יותר ויש גם מקלים, אך הנטיה הכללית של הזדהות עם התביעה היא ברורה.
עורך דין פרטי, שמונה לשיפוט, פסול במשך שנים מלדון בתיקים של משרדו לשעבר. איש פרקליטות שענד גלימת שופט יכול לדון בתיקי פרקליטות מיד לאחר מינויו.
הרושם הברור לגבי בקשות מעצרים הוא שהבקשות מתקבלות כמעט כולן במלואן וכי בית המשפט משמש במידה רבה חותמת גומי, או כמעט חותמת גומי. לא תמיד הדברים גלויים. יש ותובע החותר להשיג נניח מעצר של 5 ימים מבקש מעצר של שבעה ימים, כאשר הוא והשופט מבינים (מבלי שצריך לומר זאת במפורש) שהכוונה ל-5 ימים. התובע זוכה במבוקשו ואילו בציבור נוצרת אשליה כאילו בית המשפט "מפקח" על התביעה.
במקרה הנוכחי נחשף התיאום בין נציג התביעה לשופטת. הפעם מסתבר שהיתה מחלוקת בין שתי זרועות של התביעה, כאשר התיאום נעשה דווקא על ידי הזרוע היותר מקלה מבין השתיים. אך העובדה הבסיסית של תיאום (ואף בחירת השופט) נותרה בעינה.
הקשר הסמביוטי בין התביעה והייעוץ המשפטי לבין בית המשפט זכה לאחרונה לחיזוק אידאולוגי מפי השופט מני מזוז, שציין בכנס באוניברסיטת בר-אילן שהביקורת השיפוטית על היועץ המשפטי צריכה להיעשות ברגישות וכדי שלא תפגע במעמדו הציבורי. ביקורת שלילית ואולי אף פסילת החלטותיו עלולה לגרום "נזק סביבתי" שאותו יש לשקלל הן לגבי "ההכרעה האופרטיבית" והן לגבי הרטוריקה של הביקורת.
מזוז אמר את הדברים בגלוי. הייתכן שיש הנוהגים לפי רעיונות שכאלה – אולי גם בתחום הפלילי ובהקשר למעצרים – מבלי שהם מספרים זאת קבל עם ועדה?
לסמביוזה בין המערכות, ולהעדר פיקוח אמיתי על התביעה יש משמעות בנושאים החורגים מעניין המעצרים. מערכת אכיפת החוק חייבת לתת דוגמא אישית ולהיות סמל הטוהר. לכן, צריך להתייחס לחשד לעבירות במערכת זו ביתר חומרה מאשר לעבירות במגזרים אחרים. במציאות קורה ההיפך. חשדות לעבירות במערכת אכיפת החוק או שאינן נחקרות או שזוכות לייחס מקל במיוחד. די להזכיר את פרשת האזנות הסתר במשפטו של חיים רמון, שהפרקליטות הכחישה פעם אחר פעם את דבר קיומן. ומה ארע? רמון נפל קרבן להרשעת שווא, ואילו הפרקליטה שהכחישה את קיום ההאזנות עלתה בדרגה. החקירה בחשדות החמורים לגבי מה שהתרחש בפרקליטות מחוז תל אביב בתקופת כהונתה של רות דוד, מוסמסה לחלוטין. ופרשות של העמדת סרק לדין דוגמת זו של רפאל איתן (רפול) ויעקב נאמן לא נבדקו מעולם.
הסיכום הוא שבישראל הפכו זכויות האדם בתחום המשפט הפלילי למרמס, כאשר האדם עלול להימחץ כבר בשלב החקירה. רק קבוצה אחת, אנשי מנגנון אכיפת החוק, נמצאת מחוץ למשחק הזה וחיה בעולם שונה. בישראל קוראים לזה "שלטון החוק".