פרשת אל-קאסם: פוסט ציונות בביהמ"ש העליון

מאמר זה התפרסם באתר YNET בתאריך 22.10.2018
פסק דינו של בית המשפט העליון בעניינה של לארה אל-קאסם מחזיר אותנו לתקופות הלא מרנינות של פסיקה בעלת אופי פוסט-ציוני, שצצה מידי פעם במהלך המהפכה המשפטית.
לפוסט-ציונות יש מספר היבטים. אחד מהם הוא יחס מעודד ותומך במי שנאבק במדינת ישראל. דוגמא בולטת מהווה פסק הדין שעסק בעניינם של עזמי בשארה ותנועת בל"ד שביקשו להתמודד בבחירות לכנסת ב-2003. הנושא נידון בפני 11 שופטים, שהחליטו ברוב דעות של שבעה (ביניהם ברק וביניש) כנגד ארבעה (ביניהם שלמה לוין וטירקל), לאפשר לעזמי בשארה ולמפלגתו להתמודד בבחירות.
סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת שולל השתתפות בבחירות מרשימה ומאדם, בין השאר אם משתמעת ממטרותיהם או ממעשיהם שלילה של קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית או תמיכה במאבק מזויין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגדה. קשה להבין איך דעת הרוב מתיישבת עם סעיף זה. הנשיא ברק בדעת הרוב ציין ש"המעשים המיוחסים לח"כ בשארה לעניין שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ולעניין תמיכה במאבק מזויין נגדה מונחים במרכז מטרותיו ופעולותיו…" אך בהמשך קבע שאין די בחומר שבפניו כדי להביא לפסילת המועמדות.
ואילו המשנה לנשיא לוין, שנותר במיעוט, קבע: "נראה כי פסילתם של ח"כ בשארה ובל"ד… מתחייבת גם בשל תמיכתם במאבק מזויין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל… יש להזכיר… גם את נאומו של ח"כ בשארה ביוני 2001 בעיר קרדתה שבסוריה, באירוע שבו נכחו מנהיגים ואישים ערבים, ובהם מזכ"ל החיזבאללה וסגן נשיא איראן, שבו קרא ח"כ בשארה לקדם את דרך המאבק המזויין ('ההתנגדות') לישראל. האם אין בהופעה פומבית זו…כשהיא לעצמה…כדי לשמש תמיכה במדינת אויב או בארגון טרור?"
ההמשך לגבי עזמי בשארה ידוע היטב.
מכאן לפסק הדין בעניינה של אל-קאסם. אין כמובן שום דמיון בין מעשיה של אל-קאסם לאלה של עזמי בשארה, אבל יש דמיון רב בגישה של שני פסקי הדין, הנמצאים על הגבול הפוסט ציוני, מרוקנים מתוכן חקיקה סבירה של הכנסת ומעניקים, בשם ליברליזם רדיקלי, פריבילגיות לאלה הנאבקים בישראל.
אל-קאסם היתה חברה בארגון SJP (סטודנטים למען פלסטין), ובשלב מסוים הפכה לסגנית נשיאה של תא הארגון באוניברסיטת פלורידה ולאחר מכן לנשיאת התא.
השופט ניל הנדל ציין כי "אין ספק שתא SJP אכן תמך בחרם על ישראל – ואת עמדתו זו יש להוקיע בכל פה. ניתן גם להניח כי המבקשת, שמילאה תפקידים בתא ונמנתה במשך שלוש שנים על חבריו המעטים, הייתה שותפה לפעילות פסולה זו." עוד נזכר בפסק הדין כי אל-קאסם מחקה את חשבונותיה ברשתות החברתיות, ולפי הסברו של משרד הפנים זוהי "פרקטיקה מקובלת בקרב פעילי חרם."
נראה היה שדי בעובדות אלה כדי להצדיק את עמדת משרד הפנים ששללה את כניסתה ארצה. אבל לא. כאן זכינו ל"פרשנות" המרוקנת את החוק מתוכנו. לפני כשנה וחצי פרשה אל-קאסם מה-SJP והתקבלה לאוניברסיטת ירושלים, ולדעת בית המשפט איסור הכניסה לפעילי החרם הוא רק לפעילים בהווה. בחוק אגב כתוב אחרת: מדובר על שלילת אשרה מאדם "אם הוא, הארגון או הגוף שהוא פועל בעבורם, פרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל." המילה "פרסם" היא כמובן לשון עבר.
וכעת באה מסקנת המחץ של בית המשפט: רצונה של המבקשת ללמוד באוניברסיטה העברית "אינה עולה בקנה אחד…עם התזה שלפיה המבקשת היא פעילת חרם סמויה" (השופט הנדל) ו"עומד בניגוד לרעיון של הטלת חרם על ישראל." (השופטת ברון).
בן-דרור ימיני ציין שעומר ברגותי מייסד תנועת החרם היה סטודנט באוניברסיטת תל אביב, ובכלל אין קשר בין הרצון לפגוע בישראל לרצון להפיק ממנה תועלת.
אבל על פי ההיגיון המיוחד של בית המשפט כל פעילי החרם ועסקני ה-BDS חופשים להיכנס ארצה, שהרי עצם העובדה שהם חפצים לעשות זאת מלמדת שהם נגד החרם. בקיצור – ה"פרשנות" של בית המשפט הותירה מהחוק רק שיריים, ואולי מחקה אותו לחלוטין.
כדאי עוד לזכור שהליברליזם הרדיקלי הוא שהעלה את טרמפ לפסגה. גם בישראל תרומתו לימין לא תסולא בפז.

פורסם בקטגוריה בלוג, הסכסוך הישראלי ערבי, משפט. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה