מאמר זה התפרסם בנוסח דומה בידיעות אחרונות ביום 26.2.2013
הצטרפות ציפי לבני לממשלת נתניהו החדשה יצרה אמנם כותרות גדולות, אבל לא מאוד הפתיעה את מרבית העוקבים אחר הפוליטיקה בישראל. התרגלנו. יש אפילו כאלה, שמוצאים גם צדדים חיוביים בהגמשת העקרונות של אשת הברזל הישראלית. לפני הבחירות היא לקחה חלק בניסיון ליצור גוש חוסם לנתניהו, היא הצהירה בפני בוחריה הפוטנציאליים, שממשלת נתניהו הוא "אסון לישראל", היא קבעה שלא תצטרף כעלה תאנה לממשלת ימין קיצוני וחרדים. והנה אחרי הבחירות, היא פועלת הפוך ממה שהצהירה עליו קודם להן.
קדם לה לפני פחות משנה שאול מופז. הוא הצהיר, כדי להיבחר לראשות קדימה, שהוא, כמו לבני, לא יצטרף לממשלה בראשות נתניהו. יתכן, שבזכות הצהרות אלה הוא זכה בבחירות בקדימה. והנה שבועות מספר לאחר בחירתו, ומבלי שקרה דבר משמעותי מסביב, הוא החליט להצטרף לנתניהו, כי חשב שכך יציל את מפלגתו ממפלה בבחירות. האם לא חשב כך גם לפני שנבחר? יתכן שלא חשב כלל, אך סביר יותר, שההצהרות שנתן מראש פשוט התאימו לצרכיו המידיים, ולא הטרידה אותו המחשבה, שיש גם צורך לממש אותן. למופז יש היסטוריה של זיגזוגים, עוד מימי הצטרפותו לקדימה, ימים אחרי שהודיע, שאת הליכוד לא יעזוב. אבל אני מציין זאת דווקא בגלל המונח "זיגזוגים", שנטבע בשפה העברית בדיוק בשביל המקרים בהם אומרים אחת, ועושים אח"כ להיפך. כנראה היו לנו די מאלה שאנו נזקקים למילה מיוחדת בעברית.
אם נסובב את מחוג הזמן אחורה, קצת יותר מעשר שנים, לתקופה של בחירות 1999 ניזכר שאהוד ברק רץ בבחירות ההן על טיקט אזרחי, "ישראל רוצה שינוי", ועל נושא האמינות. אולם לאחר הבחירות הוא מיהר להרכיב ממשלה עם ש"ס כשותפה בכירה, וכמעט כל מה שהיה עסוק בו במהלך כהונתו הקצרה היה נסיון להגיע להסדרי שלום עם הפלסטינאים ועם הסורים. במבט לאחור ברור, שזה היה גם מה שעניין אותו עוד לפני הבחירות.
הדמוקרטיה המודרנית היא דמוקרטיה עקיפה. היא מבוססת על העיקרון שמספר אנשים קטן מייצג את יושבי המדינה, והוא זה שמנהל את ענייניה בפועל. כלל התושבים בוחר את מנהיגיו, והם מייצגים אותו, בעת שהם מושלים במדינה. לעיני המנהיג צריכה לעמוד תמיד טובת בוחריו, וטובת הכלל – "טובת המדינה" (ואם צריך אז גם קצת טובתו האישית). כדי להיבחר על המנהיג לרכוש את אמון בוחריו, כדי שיתמכו בו. הוא עושה זאת הן על ידי תיאור תכניותיו והאני מאמין שלו, והן דרך התנהגותו.
אומרים, שהפוליטיקה מלוכלכת, ושאין מנוס מפשרות. אנחנו מכירים הרבה פוליטיקאים שמדברים הרבה, אבל עושים מעט. התרגלנו כבר לכל אלה, שמוותרים על עקרונותיהם בתמורה לנזיד עדשים מפוקפק או שמן. אולם המעשים של לבני, מופז וברק, פוגעים אנושות ביסודות הדמוקרטיה. העובדה שלא קיימו את אשר הבטיחו כחלק ממסע הבחירות שלהם היא בלתי נסלחת. הם פוגעים באמון של הבוחרים בנציגים שלו. פוגעים באמון הבוחרים בשיטה הדמוקרטית. אם לא נוכל לסמוך על הנציגים שלנו, אותם אנו בוחרים, מה הטעם בכלל לבחור בהם? בנוסף להרס השיטה הדמוקרטית, התנהגותם פוגעת בתרבות השלטון, ולכך השלכות רבות ועמוקות. לדוגמא אציין רק, שבמעשים אלה הם מבריחים אנשים מוצלחים מן הפוליטיקה.
המעשה של לבני הוא מהחמורים שבהיסטוריה שלנו, משום שלא רק שפעלה בניגוד למה שהצהירה עליו מראש לקראת הבחירות, אלא שהיא במשך מספר שנים טיפחה תדמית של אשת עקרונות. לבני איננה הראשונה, שבאופן בוטה מפרה הבטחות והצהרות, שנתנה כדי להיבחר רק זמן קצר קודם לכן, ומבלי שהשתנה משהו בתנאי הסביבה. אני רוצה לקוות שהיא האחרונה, ושלא אצטרך לכתוב תוספת בעוד שבוע או שבועיים שמוקדשת לשלי יחימוביץ'. אם יאיר לפיד ונפתלי בנט יקפידו להיצמד למילתם ולאמונתם, יש סיכוי שמסורת השקרים והזלזול בבוחרים תסתיים.