מאמר זה התפרסם בידיעות אחרונות וב-YNET בתאריך 30.11.2015
המלחמה בסוריה אינה מלחמת הטובים נגד הרעים. זוהי מלחמה של רוע ברוע, ולא קל להחליט מי מהצדדים גרוע יותר. אסד טבח בבני עמו והפך מיליונים מהם לפליטים. הלוחמים נגדו הם ארגוני טרור, בהם שלוחות של אל-קאעידה ודאעש, שאינם גרועים פחות ממנו ומתומכיו.
שאלה של מלחמת רוע ברוע התעוררה לא אחת בעבר. ביוני 1941, במלחמת העולם השניה, שעה שהתנהלה מלחמת חורמה בין גרמניה הנאצית לבריטניה, החליטה גרמניה לתקוף את ברית המועצות ופלשה לתוכה (מבצע ברברוסה). בשנים שקדמו לאירוע זה התנהלו בברית המועצות של סטלין מעשי זוועה נוראים, שלא לדבר על הברית עם גרמניה הנאצית (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב) ועל הפלישה הרוסית לפולין. באותם ימים שרר פחד עז במערב לא רק מגרמניה הנאצית אלא גם מהקומוניזם ומברית המועצות.
בשלב זה נדרש צ'רצ'יל להחליט. יתכן מאוד שהיה בידו לכרות הסכם שלום עם גרמניה, לחסוך את דמם של חיילים בריטים, לפחות לשנים אחדות, ולהותיר את רוסיה לבדה כנגד הצורר הנאצי. אבל צ'רצ'יל, השונא הגדול של הבולשביזם, בחר נכון והתייצב לצד ברית המועצות. לאחר המלחמה היה לזה מחיר. מדינות דוגמת פולין וצ'כוסלובקיה נותרו עוד שנים רבות תחת השלטון הקומוניסטי המדכא של ברית המועצות, ובכל זאת, זה היה עדיף בהרבה על השלטון הנאצי.
אבל לא תמיד הבחירה ברורה ולא תמיד מחליטים נכון. מעצמות המערב הפילו מטעמים אידיאולוגיים ובניגוד לאינטרס ברור שהיה להן את חוסני מובארק במצרים ואת מנהיג לוב קדאפי. אבל במקרים רבים מעצמות מחליטות לא לפי מידת הרוע של אלה שמדובר בהם, אלא כדי לסלק את מה שנראה להן כסכנה המוחשית ביותר עבורן. ביריבות הגדולה בין שליטי הרשע, סאדם חוסין, מנהיג עיראק, והאייטולות באיראן, בחרו ארה"ב ובריטניה להפיל את סאדם, בנימוק, שהתברר כשגוי, שיש לו או שהוא עומד לייצר, נשק להשמדה המונית. התוצאה: חיזוק אדיר לאיראן.
בסוריה אנו עומדים כעת בפני שלב נוסף ומסוכן בהתחזקות הציר איראן-סוריה-חיזבאללה-חמאס, שעם שלטונו בעזה בחרה ישראל להשלים. מנקודת ראות רוסית, הטרור של דאעש מסכן אותה, בעוד שטרור החיזבאללה והטרור האיראני אינו מופנה כלפיה. התמונה מנקודת ראות אירופאית ואמריקאית דומה. דאעש פועל בגלוי כנגד המערב. איומי הטרור האיראני וזה של חיזבאללה מוגבלים לאזורנו (בעיקר על ישראל, אך גם על מדינות המפרץ), ולכל היותר "רק" על יהודים גם מחוץ לגבולות האזור.
אולם מנקודת ראותה של ישראל המצב הוא הפוך. עבורנו מהווה דאעש סכנה פחותה בהרבה, לפחות בטווח הקצר, בעוד שציר הרשע מהווה עבורנו סכנה ברורה ומיידית. זאת כאשר כל הגורמים בציר הרשע אינם מסתירים את כוונותיהם לגבינו. והנה מתברר שהעולם כולו מתייצב כנגד דאעש, וצפוי לחזק את הציר איראן-סוריה-חיזבאללה-חמאס, תוצאה שהיא הרת אסון לישראל (המצב לא ישתנה אפילו יסולק מנהיג סוריה בשאר אסד, כל עוד תמשיך לשלוט בסוריה הנהגה המחוברת לאיראן ולחיזבאללה).
יכולתה של ישראל לפעול מוגבלת מאוד. ישראל מבודדת בעולם. יחסינו עם טורקיה, שגם לה יש עניין במאבק בסוריה – במשבר, ואפילו יחסינו עם ארה"ב התדרדרו בשנים האחרונות. ניסיונותיה של ישראל להשפיע על המדיניות העולמית נכשלו, כפי שארע בעניין ההסכם הגרעיני עם איראן. ובכל זאת כדאי שלא להזניח את האפשרות להתריע על כך שתבוסה לדאעש, מבלי שיקוצץ במקביל כוח ההרס של איראן-סוריה-חיזבאללה, מהווה סכנה חמורה לישראל, ולא רק לה. הבחירות בארה"ב קרבות ואולי יהיה שם מי שיאזין.