מאמר זה התפרסם בידיעות אחרונות ב-10.12.2017
למאמר התפרסמה גם גירסא באנגלית ב-YNET
הכרזתו של הנשיא טרמפ המכירה בירושלים כבירת ישראל מחזירה אותנו לשאלה מדוע לא זכינו להכרה כזו ב-18 השנים שבין סיום מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים? כידוע בתום מלחמת העצמאות נקבעו גבולות שביתת הנשק, הידועים כגבולות הקו הירוק. ירושלים המערבית נכללה בתחומה של ישראל ואילו ירושלים המזרחית בתחומה של ירדן. מדוע אם כן הכיר העולם כולו בשליטת ישראל בירושלים המערבית, אך לא היה מוכן להכיר בה כבירת מדינת ישראל?
התשובה לכך איננה קשורה לדעתי לעמדת מדינות ערב (שבכלל לא הכירו בישראל) או לעמדת האסלם, אלא ליחסי נצרות-יהדות ולעמדתן של האומות הנוצריות ביחס לירושלים. לירושלים יש מעמד יחודי לא רק ליהדות אלא גם לנצרות, ומעמד זה כולל לא רק קדושה דתית אלא גם מעמד מדיני. היה זה ההיסטוריון יהושע פראוור שהצביע על כך שגם הנוצרים וגם היהודים בחרו בירושלים כעיר בירה, כאשר היה להם הכוח הצבאי והפוליטי לעשות זאת. לעומת זאת המוסלמים מעולם לא נהגו כך.
המוסלמים, ששלטו בארץ למעלה מאלף שנים, ייחסו לירושלים חשיבות דתית, אך מעולם לא ייחסו לה חשיבות מדינית. הם לא הפכו אותה לעיר בירה ומעמדה בעיניהם אף פעם לא השתווה לקהיר, בגדד או דמשק. כאשר צלאח א-דין, גיבורם של המוסלמים, כבש את ירושלים מידי הצלבנים, הוא לא הפך אותה לבירתו. גם הכובשים העות'מנים לא עשו זאת. אמנם היה זה הסולטן העות'מני סולימאן שהקים את החומה המפארת כיום את העיר העתיקה אבל במשך מרבית תקופת השלטון העות'מני היתה ירושלים עיר מוזנחת למדי. מבחינה מנהלית היתה כפופה לפלך דמשק ולאחר מכן לפלך צידון ובירות. רק ממש בשלהי התקופה העות'מנית, לאחר שמעצמות המערב השקיעו סכומי עתק בעיר ירושלים, גדלה חשיבותה גם בעיני העות'מנים ומערכת המשפט של ירושלים הוכפפה במישרין לאיסטנבול.
כך גם נהגו הירדנים. לאחר שכבשו את ירושלים המזרחית במלחמת העצמאות, הם לא הפכו אותה לבירתם. הבירה הירדנית נותרה בעמאן. אם אכן הציעו הסעודים לפלשתינים לקבוע את בירתם מחוץ לירושלים, באבו דיס, הרי הם נהגו לפי המסורת האסלמית הוותיקה.
לעומת זאת, הנוצרים קבעו פעמיים את ירושלים כעיר בירה. פעם אחת, כאשר הקימו בתום מסע הצלב הראשון, את ממלכת ירושלים, וקבעו כמובן את בירתה בירושלים. בפעם השניה עשו זאת כאשר הגנרל אלנבי כבש את ארץ ישראל מידי העות'מנים. הבריטים קיבלו את המנדט על ארץ ישראל, ובירת המנדט היתה כמובן ירושלים.
העמדה הנוצרית באה לביטוי בהחלטת החלוקה של האו"ם מ-כ"ט בנובמבר. החלטה זו, שהורתה על חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית, הקדישה לירושלים פרק מיוחד שלפיו היתה ירושלים אמורה להוות ישות מדינית נפרדת, הנתונה לשליטת מועצת נאמנות של האו"ם. אולם ירושלים כישות מדינית נפרדת, כפי שנקבע בהחלטת האו"ם, לא קמה, שכן המעצמות והאו"ם לא היו מוכנים להקדיש את האמצעים הצבאיים והכלכליים הדרושים לשם כך. ולמרות זאת, מדינות העולם הנוצריות, שהיו מוכנות להכיר במדינת ישראל, לא היו מוכנות – בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים וגם לאחריה – להכיר בירושלים, שבה נשפט ישו הנוצרי והוצא להורג ואשר היתה בירת ממלכת הצלבנים, כבירת העם היהודי.
להכרה של ארה"ב בירושלים כבירת ישראל (אמנם מבלי להגדיר את גבולותיה) יש אפוא משמעות דרמטית, בין השאר, כצעד משמעותי של פיוס בין הנצרות ליהדות והכרה בחלק המכריע שיש לעם היהודי בקביעת מרכזיותה של ירושלים בתרבות המערב.