מאמר זה התפרסם בידיעות אחרונות בתאריך 29.2.2016
בתי המשפט נוהגים, כמעט ללא יוצא מהכלל, לאשר הסכמי טיעון ללא סייג. אולם דווקא בהסדר הטיעון עם אהוד אולמרט לאחרונה מצא השופט לנכון לקבוע, בניגוד למוסכם, שתקופת המאסר שנקבעה לא תהיה כולה חופפת לעונש שנגזר עליו בתיק אחר, כך שיתווסף חודש לתקופת מאסרו. אם השופט ציפה לתשואות על החלטתו הבלתי סבירה – התברר שטעה.
הסדר טיעון זה הוא רק דוגמא למתרחש בתחום המשפט הפלילי, שבו מסתיימים רובם המכריע של המשפטים בהסדר כזה. מדובר בין 80% ל־90% מהתיקים, אם לא יותר מזה. הסדרי טיעון, כך נאמר, "מצילים" את מערכת המשפט. בלעדיהם יהיה צורך לנהל כל משפט מתחילתו ועד סופו, והמערכת תקרוס לחלוטין.
הנושא מעורר שאלות קשות, ביניהן, האם אין בהסדרים אלה כדי להקל עם נאשמים הראויים, לדעת המחמירים, לעונש קשה מהמוסכם? מן הצד האחר מכבידה השאלה כמה אנשים חפים מפשע מסכימים, במסגרת הסדר טיעון, להודות בעבירה שלא ביצעו?
לשאלות הללו מצטרף עניין המאפיל על כל השאר, והוא ששיטת הסדרי הטיעון הופכת את התובע לשופט. הסדר טיעון משמעותו הסכם בין הנאשם וסנגורו לבין התובע, שבו נקבע באילו עבירות יודה הנאשם ויורשע, ומה העונש שייגזר עליו. תוצאת ההסדר מוכתבת על ידי התובע, המשמש תובע ושופט כאחד.
תיאורטית, הנאשם לא חייב להסכים להסדר טיעון. הוא יכול לנסות להתמקח, אבל הקלפים בידו חלשים. הסיבה המרכזית לחולשתו נעוצה בנטייה המרשיעה של בתי המשפט (שאמנם רוככה בשנים האחרונות) והמחמירה עם מי שנמנעו מלאמץ הסדר טיעון. כך נשלל מהנאשם האמצעי העיקרי בהתמודדות. הוא יכול לדחות את עסקת הטיעון וללכת למשפט. בכך יגרום לתובע טורח, אבל המשפט יעיק יותר על הנאשם עצמו והתוצאה – הרשעה בעבירה כלשהי – כמעט ודאית. זאת משום שכאשר משפט פלילי מתנהל עד תום, אחוזי הזיכוי המלא נמוכים מאוד.
יתר על כן, בתי המשפט כמעט אינם עושים שימוש בהגנה מן הצדק, גם כאשר החקירות התנהלו שנים על גבי שנים, וגם כאשר התביעה נהגה בצורה פסולה. משפטו של משה קצב משמש דוגמה מאלפת ולקח לרבים. הוצע לו הסדר טיעון נוח, מן הסתם כיוון שהיה לתביעה ספק בעוצמת הראיות שלרשותה. הוא סירב. ההמשך ידוע. הספקות שהיו נמוגו. לבית המשפט לא היה ספק, וקצב הורשע בעבירות חמורות בהרבה מאלה שעליהן דובר בהסדר הטיעון, וענשו היה כבד פי כמה ממה שסוכם באותו הסדר.
בדיון בבג"ץ בהסדר הטיעון של קצב מתחו שניים משופטי העליון ביקורת חריפה על ההדלפות ממשרד היועץ המשפטי דאז. "היועץ המשפטי לממשלה והכפופים לו… נדרשים לעריכתו של חשבון נפש באשר להתנהלותם מול כלי התקשורת", אמר השופט אדמונד לוי. ביקורת חמורה לא פחות על התנהלות התביעה מול התקשורת הייתה גם בפי השופט ריבלין. כל זה לא הועיל לקצב כמלוא הנימה, אפילו לא לגבי מידת העונש.
השורה התחתונה היא שברוב המשפטים הפליליים הפך התובע לשופט, כאשר הנטייה המרשיעה של בתי המשפט ותמיכתם בהסדרי טיעון, מעניקה גיבוי למצב זה. החשוד, גם אם הוא מאמין בחפותו, ניצב בפני ברירה, לקבל את ההסדר שהתובע־השופט מוכן להסכים לו, או לפנות לבית המשפט, שם ברמה הקרובה לוודאות יהיה גורלו מר יותר.