מאמר זה התפרסם בידיעות אחרונות בתאריך 5.10.2016
בימים אלה, בהם מוצפת התקשורת במילות צער ואהבה על שמעון פרס שהלך לעולמו, מתפרסם כמעט במקביל, במקום צנוע יותר, מידע אודות פסקי הדין שניתנו בבית המשפט העליון בעניינו של של אולמרט. העליון דחה את ערעורי התביעה בתיקים שבהם זוכה אולמרט, אך דחה גם את ערעורו של אולמרט בפרשת טלנסקי ואישר את העונש שנגזר עליו. אני, לפחות, לא ראיתי שהוזכר הקשר בין אולמרט לבין נשיאותו של פרס.
בפסק דינו של אולמרט הועלה מס שפתיים לתרומתו הגדולה למדינה, אבל לא הייתה התחשבות של ממש בכך – ואושר העונש הקשה של שמונה חודשי מאסר שנגזר עליו ונקבע גם שעונש מאסר זה יצטבר לעונש של שנה וחצי שנגזר עליו בתיק קודם. לא אזכיר את הדברים האדירים שאולמרט עשה למען המדינה, את הישגיו שחותמם ניכר עד היום ויישמר עוד שנים רבות. אזכיר רק עניין אחד, שעליו דומה שהתקשורת חלפה ביעף, ואולי העדיפה שלא לזכור – אולמרט הוא שהביא לבחירתו של פרס לנשיא המדינה.
פרס כיהן כשר בממשלתו של אולמרט. זכיתי לכהן בממשלה זו. זכיתי גם לראות את פרס נאבק ללא לאות במכשולים למימוש חלומו להקמת “תעלת הימים” – מכשולים שלא נמוגו עד היום.
הימים לא היו ימים קלים לאולמרט ולממשלתו. ב־30 באפריל 2007 הוגש הדוח החלקי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה. הדוח היה קשה במידה החורגת מכל מה שיכול להתקבל על הדעת, ונכתב כאשר – בניגוד לכללים – לא ניתנה לאולמרט ולמבוקרים האחרים הזדמנות נאותה להתגונן מפני הטענות שהועלו כלפיהם.
היום אנו רואים מלחמה זו באור שונה לחלוטין. בדומה לכך, אני מאמין שגם אולמרט, פסקי דינו וההליכים המשפטיים בעניינו, שבהם אבדו כל ריסון ופרופורציה, ייראו בעתיד באור אחר. אולם באותם ימים היה מצבם הפוליטי של אולמרט וממשלתו לא קל. והנה הגיע, ביוני 2007, מועד הבחירה לנשיא המדינה.
מבחינתו של פרס, וגם מבחינתה של מדינת ישראל, הייתה לבחירות אלה משמעות דרמטית. עם כל הזכויות שפרס צבר בעבר, אפשר לומר בוודאות שאת מעמדו המיוחד בישראל ובעולם כולו רכש במידה רבה בזכות תקופת כהונתו כנשיא.
פרס, כידוע, הפסיד בעבר בהתמודדויות מסוג זה. אבל הפעם זכה, ולא במקרה. ראש הממשלה אולמרט התייצב בכל כוחו מאחורי מועמדותו – והביא לניצחונו לאחר התמודדות לגמרי לא פשוטה. היה זה אחד מהישגיו של אולמרט ותרומה אדירה למדינת ישראל. בהמשך הדרך היו לאולמרט הישגים נוספים, גדולים יותר. כדאי שנזכור זאת בימים שבהם אנו מבכים את פרס וקוראים את פסק דינו של אולמרט.