כיפת ברזל – הצלחה טכנולוגית אך כישלון אסטרטגי?

פורסם בקטגוריה בלוג.

מאמר זה פורסם בנוסח דומה ביום 21.11.2012 בידיעות אחרונות.
ישראל סובלת מזה כעשור מפיגועי רקטות ופצמ"רים מכיוון רצועת עזה. הפצצות אלה קיבלו תאוצה משמעותית לאחר שישראל פינתה את הרצועה ב-2006, אם כי התהליך התגבר עוד בשנים ששלטנו בשטח. ברור לכולם שאף מדינה אינה יכולה להסכים להתקפות כאלה, ולהמשיך בחיי השגרה שלה. ראינו לאחרונה את תגובתה של טורקיה על מספר פצצות קטן שנפלו בשטחה מכיוון סוריה.
מספר הפצצות ששוגרו לישראל מעזה בשנים 2005-2008 הוא מדהים – כמעט 10,000! מספר ההרוגים היה 27. כל הנתונים לקוחים מאתר השב"כ. התרומה של הפצצות מתקופת מבצע עופרת יצוקה בסוף 2008 אינה משמעותית בסטטיסטיקה זו. נוכח הנתונים המרשימים האלה נדרש מהנהגת המדינה להחליט כיצד להתמודד עם הבעיה. הניסיונות למנוע את הברחת הנשק לרצועת עזה נכשלו. בדר"כ הגיבה ישראל בהפצצה או בחיסול של יעדים בעזה. בסוף 2008 יצאה ישראל למבצע הקרקעי "עופרת יצוקה". בעקבותיו הושגו הבנות עם החמאס על הפסקת הירי, ואכן בשנים שלאחר מכן ירדו מאוד השיגורים, אם כי נשארו ברמה הלא מתקבלת על הדעת של מאות רבות בשנה.
האפשרות לבלום הפצצות באמצעות מערכת יירוט הייתה תמיד חלומם של כל מקבלי ההחלטות, עוד מימי "מלחמת הכוכבים" של הנשיא רייגן. החל משנת 2005 דובר ברצינות על מימוש של מערכת כזו לפצצות מהסוג המשוגר מעזה, והמערכת כונתה "כיפת ברזל". שנתיים מאוחר יותר התקבלה ההחלטה לפתח ולצייד את צה"ל במערכות כאלה. עלות הפיתוח והרכישה של 5 המערכות המוצבות היום הייתה 2-3 מיליארד שקלים. דובר אז שמערכת הגנה מפני טילים תאפשר לישראל את חופש הפעולה בעזה, מבלי לחשוף את העורף לסיכונים, שכמעט והתרגל אליהם. נשאלת היום השאלה האם ההחלטה לפתח את המערכת אכן שינתה את התמונה האסטרטגית, או שמא אנחנו מוצאים את עצמנו שוב בנקודת ההתחלה.
בשישה הימים הראשונים למבצע "עמוד ענן" שוגרו כ-1150 פצצות לעבר ישראל. מערכת כיפת ברזל מתפקדת "מעבר למתוכנן" ומצליחה כנראה ליירט קרוב ל-90% מהשיגורים, שאינם נופלים בשטחים פתוחים. מספר ההרוגים עד כה הוא 3. כולנו מתמלאים גאווה על הצלחתה הטכנולוגית של המערכת, ומתחלחלים מן המחשבה מה היה קורה אילו נפלו כל הטילים על ערינו. אולם בואו נעצור רגע ונשאל האם השתנה משהו אסטרטגית? האם מקבלי ההחלטות היום נמצאים היום במצב שונה מזה, שבפניו עמד אהוד אולמרט לפני 4 שנים לקראת מבצע עופרת יצוקה?
מעבר למצב המדיני היום, שהוא קשה בהרבה מזה שהיה לפני 4 שנים, התשובה הברורה היא שלא. דרום הארץ משותק לחלוטין, אין לימודים, והפעילות הכלכלית השוטפת מקרטעת. יתרה מזו רדיוס האיום של האויב גדול בהרבה, וכולל היום אפילו את ת"א. במהלך השבת למשל נפלו על אשדוד, המוגנת במערכת כיפת ברזל, יותר פצצות מאשר בכל מבצע עופרת יצוקה. אם בעבר היה על מקבלי ההחלטות להתלבט האם לפעול בעזה או האם לחסל את אחד מ"ראשי החמאס" בשל ההשלכות שיהיו למהלך על אוכלוסיית דרום הארץ, הרי ההתלבטות שלפני המבצע האחרון נותרה זהה. הסיבה לכך היא פשוטה וברורה. במצב של יירוט של 90% מהטילים, כל שנדרש מהאויב הוא לשים את ידיו על פי עשרה טילים מאשר בעבר, כדי לחזור בדיוק לאותו מספר נפילות מוצלחות בישראל. מובן שהחמאס עשה הרבה יותר, ובנוסף, ההתקדמות הטכנולוגית לא עצרה אצלנו, ועל כן היום הם מסוגלים לאיים על מספר גדול יותר של ישובים. "חופש הפעולה" שיש אומרים שכיפת ברזל אפשרה לנו, בכך שאיננו נאלצים להיכנס לרצועת עזה, מאפשר לחמאס לשתק חלקים גדלים והולכים מן המדינה ככל שמתקדמים העימותים, ולמעשה רק דוחה את הקץ.
במידה רבה דומה הניסיון לבלום את הטילים לאחר שיגורם, לניסיון לבלום את הטילים לפני שיגורם. מבצעים אמיצים בסודאן, עצירת ספינות הנשק, וחיסולים ממוקדים ממלאים את ליבנו גאווה בשל התעוזה והיכולת המבצעית המרשימים – אולם מוסכם כי כמויות הנשק שבידי החמאס הולכות וגדלות. בה במידה ההשפעה של "השמדת מאגרי הפאג'ר" או "הפגיעה האנושה ביכולות השיגור" על מספר הטילים שהאויב משגר מינימלית. נחזור כעת למערכת כיפת ברזל והניסיון לבלום את הפצצות לאחר שיגורן. הגאווה הממלאת אותנו, כאשר אנחנו צופים בפיצוץ הטילים בטלביזיה באמצעות מערכת כיפת ברזל, אינה מתרגמת לצמצום בעל משמעות ממשית של מספר הפגיעות ביחס לעבר.
מבט קצר בהיסטוריה הקרובה על ההצלחה החלקית שבעקבות מבצע "עופרת יצוקה" וההבנות שאחריו, על מלחמת לבנון השנייה, ועל חזרתנו ליהודה ושומרון במבצע "חומת מגן", ילמד אותנו, שעומדות בפנינו רק שתי דרכים להתמודד עם איום הטילים. או שנשתלט על השטח בדרך זו או אחרת, או שנגיע להבנות עם הצד השני על הפסקת הירי. פיתוח מערכת הגנה מהפכנית הוא כורח, שרק דוחה את ההכרעות המהותיות, ולא יוזמה לשינוי אסטרטגי.

הוספת תגובה