דברים שאני לא מבין

פורסם בקטגוריה בלוג, יהונתן פרידמן.

בזמנים מודרנים אלו בהם אין פנאי אפילו לחשוב, אני מוצא את זמן ההמתנה לקופה בסופר כזמן איכות למחשבות. וכך, מצאתי עצמי עומד בתור לקופה המהירה וממתין שלבנה הקופאית תסיים את שיחת הטלפון שלה. עם סיום שיחתה חזרה לבנה לעבודה אינטנסיבית, מעבירה בקורא הבר-קוד עשרה מעדני מילקי. אני לוקח צעד אחורה, כדי שלבנה לא תבלע אותי בעודה לועסת את המסטיק שלה, ומנסה להבין מדוע היא אינה מעבירה מילקי בודד ומכפילה אותו בעשר. לפתע אני מגלה שיש המון דברים שאיני מבין (והם אינם שייכים לאסטרו-פיסיקה גרעינית), כמו למה הקופה המהירה אף פעם לא מהירה? או למה הטעויות בחשבון הן תמיד לטובת הסופר? או למה לבנה צריכה להעביר חמש פעמים את הקוטג' עד שקורא הבר-קוד מזהה אותו?

סוף סוף הגיע תורי, לבנה מסיימת להעביר את המוצרים ומעבירה כרטיס האשראי שלי. הקופה נתקעת בגלל מחסור בנייר. עוד לבנה עמלה על החלפת גלגל הנייר בחדש, זה שוטף אותי. בכל רגע אני מגלה משהו אחר שאיני מבין:
איך יכול להיות שלבנה (שמרוויחה קצת פחות מגליה מאור) מדברת באייפון 4? איך יכול להיות שאני מפסיד כסף כאשר מניה שהשקעתי בה עלתה ב-10% ולאחר מכן ירדה ב-10%? זה הרי מנוגד לכל אינטואיציה. יותר חמור מזה, אני מפסיד כסף גם כשזה קורה בסדר ההפוך והמניה ירדה ב-10% לאחר מכן עלתה ב-10%. אין פה איזה איזון קוסמי? מה עם חוק הסימטריה? איך אפשר להרוויח כל כך הרבה כסף ועדיין להרגיש שנעשה לך עוול (את זה אני חייב לברר עם תשובה)? איך יכול להיות שחברת מטאלינק הפסידה מעל מאה מיליון דולר של כספי משקיעיה בעוד המנכ"ל/יזם שלה התעשר למימדים של מיליונר? למה אי אפשר לקבל שרות נורמלי במדינה הזאת?

אני אוסף את שקית הקניות שלי ומנסה להדחק החוצה מן הסופר. בדרך ליציאה, בין קופה נוספת לעגלת קניות עמוסה נותר עוד חרך צר. אני אוסף את בטני, עוצר את הנשימה ועובר להליכת סרטן על הצד. בלחץ שנוצר על גופי במעבר אני לפתע מרגיש שיש דברים שכשהייתי צעיר הבנתי אבל היום אני כבר לא מבין. כמו, איך אפשר לאכול גרעינים ולהעיף את הקליפות שלהם לכל עבר? או למה אני נצמד למכונית שלפני כשרכב לצידי מנסה להיכנס לנתיב שלי? ולמה בכלל הוא מנסה להיכנס לנתיב שלי ולא יכול לעמוד בתור כמו כולם?

אני מגיע הביתה במערבולת רגשות ונושם לרווחה שסוף סוף חזרתי לעולם מוכר בו אני מבין איך ולמה דברים קורים. אני מבין שהילדים אינם מסוגלים לנתק את עיניהם מן הטלוויזיה כאשר הם אומרים לי שלום ושהם לא ממש ישמחו כשאבקש מהם להתקלח. אני מבין שהקניה בסופר היא רק פעילות קצרה ביחס למה שנותר עוד לעשות בבית.

ויותר מכל אני מבין שעל חשבון הסופר עדיף לא להסתכל.

הוספת תגובה