המסקנה המתבקשת מהחלטה 2334

פורסם בקטגוריה בלוג, הסכסוך הישראלי ערבי.

מאמר זה התפרסם ב-YNET בתאריך 24.11.2016
החלטה 2334 תיאלץ את ישראל לבחור בין כמה אפשרויות גרועות, אך האפשרות הכי פחות גרועה עדיין מגולמת בפתרון שתי המדינות.
ישראל נחלה את המפלה הדפלומטית הקשה בתולדותיה. החלטת מועצת הבטחון נגדה התקבלה ברוב של 14 קולות ונמנעת אחת. לא נמצאה ולו מדינה אחת שתתמוך בישראל. היה כמובן צפוי שמדינות דוגמת מלזיה וונצואלה יצביעו נגדנו, אבל מה קרה למדינות הדמוקרטיות – בריטניה המונהגת על ידי ממשלה שמרנית, צרפת, ספרד, וניו-זילנד? כיצד הן הפנו לנו, "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", עורף? מתברר אפוא שגם המועדון שאליו אנו רוצים להשתייך, מועדון המדינות הדמוקרטיות, נגדנו. הפכנו לחברים מוקצים בו.

לפני שאציג את השאלה מה עלינו לעשות, כדאי לומר קודם כול מה לא לעשות. ובכן, לא כדאי לחרף ולגדף את אובמה, גם אם אנו זועמים עליו. זה לא יעזור ובוויכוח איתו אני לא בטוח שידינו תהיה על העליונה, אף אם נשכנע את עצמנו שאנו צודקים. אין גם טעם להטיח בפני רוסיה וסין, המעצמות שביקשנו להתיידד איתן, שהן גרועות מאיתנו (גם אם זה נכון). לא כדאי גם לחכות לטראמפ שיציל אותנו. לא יחסרו לו בעיות משלו. אין צורך למנותן. די לציין שהוא נמצא על מסלול התנגשות עם סין, הוא חותר להסדר עם פוטין, שעוד נראה מה מחירו, וצפויות לו מחלוקות לא קלות עם אירופה ועם מכסיקו. טראמפ יוכל אולי לעכב תהליכים אחדים המתנהלים נגדנו, אך בטווח ארוך הוא לא יוכל למנוע את המשכם.
השאלה היא אפוא מה עלינו לעשות. בראש ובראשונה מוצע לממשלה, לשריה וליועציה להקדיש יום עיון לדיון באמרה הידועה ממקורותינו "תפסת מרובה לא תפסת". במסגרת זו אפשר יהיה להתייחס לשאלה כיצד קרה שבהזדמנות זו, שבה מחליטה מועצת הביטחון נגד ההתנחלויות, היא כורכת בכך גם את מזרח ירושלים ואת רמת הגולן. השאלה היא אם אלמלא ההתנחלויות הנרחבות הייתה מתקבלת החלטה כזו, והאם אילו נהגנו ביתר מתינות, אולי לא היינו מסכנים את מה שכן אפשר להשיג.
לבחור בין הגרוע לגרוע יותר
השלב הבא מחייב בחינת האינטרסים החיוניים לנו שאותם יש לנו סיכוי סביר לשמר, ומה עלינו לעשות כדי שמתוך רצון לתפוס "כמה שיותר", לא נאבד את מה שניתן אולי להשיג. הברירה שישראל ניצבת בפניה איננה קלה. היא תצטרך לבחור בין כמה אפשרויות גרועות ולנסות שלא להיגרר למצב שבו תיכפה עליה האפשרות הגרועה מכול.
ובכן, מהן אפשרויות אלה? הראשונה הייתה האופציה הירדנית, שאותה הצלחנו בחוסר תבונתנו לאבד. הייתה זו, לאחר מלחמת ששת הימים, האופציה שאליה חתרה הממשלה. הסדר עם הירדנים היה עדיף אלף מונים על פני מדינה פלסטינית. הירדנים לא דרשו להכיר ב"זכות השיבה", לא הפכו את ירושלים לבירתם ולא דרשו לעשותה בירה של מדינה ערבית. הניסיון האחרון לממש את האופציה הזו נעשה במה שידוע כהסכם לונדון בין פרס למלך חוסיין, בשנת 1987. פרס היה אז שר החוץ אבל יצחק שמיר היה ראש הממשלה, והוא טרפד את ההסכם. לאחר מכן פרצה האינתיפאדה הראשונה, ירדן פרשה מהעניין ונותרנו עם הפלסטינים.
כעת נותרו אפשרויות קשות וגרועות, אך צריך לבחור ביניהן. האחת: המשך המצב הקיים (המשך ההתנחלויות והרחבתן, חוק ההסדרה וכו'), שיש לו סיכוי טוב להוביל אותנו לאפשרות השנייה, היינו: מדינה דו לאומית. האפשרות השלישית היא מדינה פלסטינית (או שלטון של רשות פלסטינית) על מרבית הגדה המערבית, תוך ניסיון לשמור על האינטרסים החיוניים לישראל במזרח ירושלים, בגושי ההתנחלויות, וברמת הגולן ועריכת סידורים ביטחוניים מתאימים בשטח הגדה ובבקעת הירדן.
בעיני, הפתרון השלישי לא קל אבל הוא הפחות גרוע. ייתכן מאוד שההסדר עם המדינה או השלטון הפלסטיני (ייקרא כפי שייקרא) יהיה שלום מאוד קר וייתכן שיהיה אפילו פחות משלום (מעין שביתת נשק או הסכמה זמנית). ייתכן גם שהם ימשיכו לסרב להכיר בנו כמדינה יהודית. מבחינתנו די בכך שייעשו סידורי ביטחון מתאימים ושניפטר מהשלטון על הפלסטינים ומהמצב הבלתי נסבל של קיום שתי מערכות משפט בשטחים, האחת למתנחלים והשנייה לפלסטינים.
כדי לקדם פתרון כזה יהיה צורך בשורה של צעדים אמיצים, ביניהם עצירת חוק ההסדרה, הבהרת הצעדים שישראל מוכנה לנקוט לעבר פתרון, וחידוש הברית עם יהדות ארצות הברית, שגם עם חלקים נרחבים בתוכה הצלחנו ליצור קרע.

הוספת תגובה