יש לברך על גל המחאות שעוצמתו מפצה על השנים הרבות שבהן התעלמו הממשלה והכנסת מהישראלים המשרתים בצבא, העובדים, המשלמים מסים, המחזיקים את הביטחון, המשק והכלכלה ואת הממשלה הגדולה והמנופחת בתולדות מדינת ישראל.
צר לי שברשימת הדרישות שהועלו נשמטה הדרישה הבסיסית לתשלום שכר ומענק שחרור מתאימים לחיילי שירות חובה, שישקף את מה שמגיע למי שתרם שנים לביטחון. כתבתי מספר רשימות הקוראות לתיקון עוול זה.
ברור ששיטת המיסוי חייבת להשתנות, כשם שחייבת להשתנות השיטה שבה מסייעת הממשלה לתושבי המדינה. יש להגדיל את חלקו של המס הפרוגרסיבי ולצמצם את חלקו של המס העקיף. יחד עם זאת יש לזכור שגם המס העקיף עשוי לכלול אלמנטים פרוגרסיביים, ומן הראוי שהדבר ייעשה. מבחינה זו אין שום סיבה להטיל מע"מ בגובה אחיד על כל עסקה במשק. כך, למשל, ניתן לבטל או להפחית את המע"מ על מוצרי מזון ולהשאירו בגובהו הנוכחי לגבי מוצרים אחרים. כמו כן אין סיבה שהמס על רכב שמחירו הוא נניח מיליון שקל יהיה בגובה שווה (באחוזים) למס המוטל על מכונית שמכירה נניח רק 70 או 120 אלף שקל. בדומה לכך, ניתן לפטור ממס דירה שרוכשים בני זוג, שזו להם דירתם הראשונה ומחירה איננו עולה על 2 מיליון שקל, ולעומת זאת להטיל מס בשיעור גבוה על רכישת דירה או בית מגורים שמחירם עולה על, נניח, 7 מיליון שקל.
ועוד הערה. המחאה הנוכחית מצביעה על כך שהדרך הנאותה להתמודדות עם כישלונה של מדיניות חברתית-כלכלית היא באמצעות ההליך הדמוקרטי, הכולל מחאות, הפגנות, הבעות דעה ובסופו של דבר הצבעה בקלפי. הדרך איננה באמצעות מערכת המשפט כגון עתירות לבג"צ, בצפייה שיפתור את המכלול הנושאים שאינם בתחומו ושאין לו הכלים והסמכויות להתמודד איתם.