מאמר זה התפרסם במעריב (בצורה מקוצרת במקצת) בתאריך 1.1.2021
לקריאת המאמר במעריב בטאב נפרד
המאמר המלא:
בתנ"ך בספר שמות פרק כ"ב נאמר: "אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת – אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו – דמים לו"
בימינו קיבלה הסוגיה צביון שונה. המדינות המודרניות דורשות לעצמן מונופול על השימוש בכוח פיסי.
אמורה להיווצר כעין משוואה. מוטל איסור על כל אדם לפעול באלימות כנגד מי שמאיים עליו או פוגע בו.
כנגד איסור זה נוטלת המדינה על עצמה את ההגנה על תושביה. אלא שמשוואה זו איננה שלמה ואמיתית. העובדה שהמדינה איננה ממלאת את חלקה ואיננה מספקת הגנה ראויה, איננה מקנה לאזרח זכות להפעיל כוח, אלא במסגרת מצומצמת ביותר, המשתקפת אצלנו בהגנות של "צורך" ו"הגנה עצמית" שבחוק העונשין (אפשרות מסוימת של שימוש בכוח קימת גם במסגרת הדין האזרחי, נושא החורג מהמסגרת הנוכחית). הגנות מצומצמות אלה חלות רק אם הפעלת הכוח נעשתה בסבירות, וזכות ההגנה העצמית כפופה ל"סייג הנסיגה", שמשמעותו היא שאם פלוני מאיים על אדם בסכין, אין הקורבן המיועד רשאי לירות באקדחו על המאיים, אם יש לו אפשרות להשתחרר מהסכנה על ידי שיעזוב את המקום. דרישת הנסיגה עלולה להיראות כפגיעה בכבודו של האדם הנתון לאיום, אך החוק מעדיף אותה על פני הפגיעה במאיים. את הטיפול במאיים יש להותיר למשטרה ולבתי המשפט.
גישה חוקית זו נתונה ללחץ ככול שההתמודדות של המדינה עם עבריינות מתבררת כדלה וחלשה יותר וכאשר מתחזקת התחושה שאין לאזרח ברירה אלא להגן על עצמו. הבעיות מתעוררות בכול חריפותן במספר מצבים אופיניים. האחד מהם הוא זה של האישה המוכה, שהינה קורבן להתעללות קשה מצד בן זוגה. במקרה כזה ההגנה של המדינה לרוב איננה אפקטיבית ואילו לקורבן אין כרגיל אפשרות להתגונן בשעת התקיפה או האונס. אבל קורה שהיא עושה זאת פרק זמן לאחר מכן, כאשר היא צפויה להתעללות נוספת בתוך פרק זמן קצר. התוצאה היא שאם האישה פוגעת במתעלל באותם רגעי ביניים, שבהם הוא לכאורה שקט, לא תעמוד לה טענת ההגנה העצמית.
פרשה ידועה היא זו של כרמלה בוחבוט שבשנת 1994 נטלה רובה צבאי, שהיה ברשותו של בנה, חייל בצה"ל, ירתה את כל הכדורים שהיו במחסנית הרובה וגרמה למותו. בפסק דינה מתוארת מסכת ארוכה של אלימות יסורים שהיו מנת חלקה במשך עשרות שנים. אלימות ומכות הפכו מנהג של קבע, פעמים תוך שימוש בחפצים דוגמת סכין או מברג, ולכך נלווה איסור לקבל טיפול רפואי מחמת החשש שהטיפול יחשוף את מה שאירע. כרמלה הואשמה בהריגה (לא ברצח), הודתה ונדונה במחוזי ל-7 שנות מאסר. בבית המשפט העליון הופחת, ברוב דעות, עונשה ל-3 שנות מאסר.
בעיה זו של נשים ההורגות את הגבר המתעלל בהן (תופעה שביחס להיקף ההתעללות היא נדירה יחסית) היא כלל עולמית. בצרפת זכה עניינה של ז'קלין סובז' (Jacqueline Sauvage) לתהודה ציבורית עצומה. ז'קלין הרגה את בעלה בשנת 2012 כאשר ירתה בגבו ברובה צייד. היה זה לאחר שנים של התעללות פיזית ומינית בה, בשלושת בנותיה ואולי אף בבנה שהתאבד. היא נדונה ל-10 שנות מאסר. הפרשה הפכה לנושא מרכזי בתקשורת ומאות אלפים הצטרפו לבקשת חנינה. בינואר 2016 הפחית הנשיא פרנסואה הולנד את עונשה לשנתיים ותשעה חודשים. הלחץ הציבורי לא פחת ובדצמבר אותה שנה העניק לה הולנד חנינה מלאה והיא שוחררה מכלאה.
בישראל אנו עדים למה שמכונה טרור חקלאי בממדים שבאזורים מהווים עבור החקלאות איום קיומי. הגנת המדינה איננה אפקטיבית והחקלאים ניצבים לא פעם חסרי אונים. בתקופת כהונתי כשר משפטים התעוררה הפרשה הידועה של שי דרומי. דרומי, בעל חוות בודדים בנגב, התעורר בשעת בוקר מוקדמת, בינואר 2007, משנתו בחדר בדיר כבשים שבחוותו. הוא הבחין בפורצים שהגיעו לחווה עם כלי פריצה ואף הרעילו את כלב השמירה שהיה במקום. דרומי ירה לעברם ומהיירי נפגעו שני הפורצים. אחד מהם, ח'אלד אל-אטרש מת מפצעיו. הפורץ השני נפצע ונתפס ונדון לעונש קל של 20 חודשי מאסר וכן למאסר על תנאי. לאחר שחרורו המשיך אותו פורץ במעלליו, הורשע בשורה של עבירות רכוש שבוצעו במקומות שונים בארץ ונדון הפעם לשלוש וחצי שנות מאסר.
שי דרומי הועמד לדין באשמת הריגה ולכך צורפה אשמה נוספת של החזקת רובה ללא רישיון. בעקבות זאת פרצה סערה ציבורית ובכנסת הוגשו לא פחות מארבע הצעות חוק פרטיות שנועדו להרחיב את ההגנה על מי שפועל בנסיבות דומות לאלה של דרומי. כשר משפטים היה עלי להתייחס לנושא. התנועה לזכויות אזרח ולפחות חלק מהדרגים המקצועיים במשרד התנגדו להרחבת ההגנות של צורך והגנה עצמית המצויות בחוק העונשין. עוד אציין שבתקופת כהונתי קיימתי סיור בדרום, נפגשתי עם חקלאים שהיו על סף יאוש ושמעתי על חוסר האונים שהיו נתונים בו. אחד מהם אף סיפר לי על גנבים הנכנסים עם משאית למטע, מעמיסים עליה מכול הבא ביד, כשהם לועגים לכול ניסיון לגרשם, ואין משטרה ואין כלום. המצב בצפון לא היה טוב בהרבה, אבל שם לפחות שמעתי מחמאות מפי אזרחים על פרקליטת מחוז צפון, סילביה פריימן, שפעלה ככול יכולתה כנגד הטרור החקלאי.
בנסיבות שנוצרו, שבהן המדינה איננה מקיימת את מחויבותה כלפי אזרחיה, סברתי שלמרות כל הקשיים ניתן להרחיב במידה מסוימת את ההגנות שבחוק הפלילי. דאגתי להכנת הצעת חוק ממשלתית שבמרכזה "הגנת הבית", שנועדה, בכפוף לסייגים מסויימים, לצמצם את "חובת הנסיגה" של האזרח ולהתיר לו להדוף עבריין שהתפרץ לביתו במגמה לבצע עבירה. ההצעה אושרה בוועדת השרים לענייני חקיקה. הצעה זו, שהיתה מתונה מהצעות החוק הפרטיות בנושא, הגיעה יחד עם הצעות החוק הפרטיות, לוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, בראשות מנחם בן ששון. נהגתי להשתתף מידי פעם בישיבות ועדה זו או לשלוח אליה את עוזרי הבכיר, גיא רוטקופף. הפעם לא עשיתי זאת.
הרוב בוועדה נטה לכיוון הצעות החוק הפרטיות ובסופו של דבר הושגה תוצאה שהרחיבה את זכות ההגנה העצמית על בית מגורים והחילה אותה גם על בית עסק או משק חקלאי מגודר (ההגנה המורחבת לא חלה על שטח לא מגודר דוגמת מטע פתוח). הפעולה להדיפת העבריין חייבת כמובן להיות סבירה. אבל גם כאן הורחבה ההגנה, שכן היא נשללת רק כאשר הפעולה של המתגונן היתה בלתי סבירה בעליל. במליאת הכנסת נתמכה תוצאה זו על ידי מרבית המפלגות ובהן קדימה, ישראל ביתנו, הליכוד, הגמלאים, המפלגות הדתיות וחלק ממפלגת העבודה (שאחד מחבריה הצביע נגד). נגד ההצעה הצביעו מר"ץ והמפלגות הערביות.
משפטו של שי דרומי התקיים לאחר שהחוק עבר בכנסת. דרומי זוכה, ברוב דעות, מאשמת הריגה. אולם הורשע בהחזקת רובה ללא רישיון. בעיני לא היה מקום לצירוף אשמה כזו לעבירת הריגה, אך כנראה שהתביעה מתקשה להשלים עם זיכוי מלא ובכל מקרה מוכרחה להשיג "משהו".
מכאן לסערה האחרונה בעניינו של אריה שיף מערד שירה למוות במי שפרץ למכוניתו.
הנסיבות כפי שתוארו בתקשורת היו שבדירתו של שיף נעשה שיפוץ, ולכן עבר להתגורר בקרוואן, שהיה מחובר לרכב בבעלותו. בלילה הגיעה למקום חוליית פורצים. שניים מהם רעולי פנים והשלישי פרץ לרכב של שיף.
שיף התעורר, ולאחר שחזה בנעשה לקח את אקדחו וירה לעבר המכונית. הפורץ שברכב נפגע ומת מפצעיו.
שני חבריו נמלטו מהמקום במכונית שעימה הגיעו. לא קראתי את תיק המשטרה ואני מניח שפרטים לא מעטים אינם ידועים לי. אתייחס לפיכך למספר נושאים כלליים מבלי שאתיימר לחרוץ דין.
עניין תמוה אחד הוא מיעוט יחסי של תגובות אוהדות לאריה שיף, מתנדב במשטרה ואדם כבן 70, בהשוואה למה שארע בפרשת שי דרומי, ובוודאי שאין אנו עדים לשפע הצעות חוק המבקשות לתמוך במי שנקלע למצבים מעין אלה שבהם היה נתון אריה שיף. אולי זה מכיוון שהקורונה והבחירות מאפילים על הכול, ואולי משום שתגובות ציבוריות הן לא פעם אקראיות ובלתי צפויות.
עניין אחר נוגע ליחס הנוקשה במיוחד של המשטרה והפרקליטות, שדרשו לעצור את שיף ולהאריך את המעצר. קשה לראות מה היתה ההצדקה לכך. כעת אנו עדים ללהט מיוחד להאשימו בעבירה חמורה של רצח. האמנם היו נוהגים כך אילו היה הירי מבוצע בידי שוטר? ואף שאינני מבקש לייחס לאזרח פרטי סמכויות משטרתיות, בכל זאת יש משהו צורם בהדלפות שמקורן במערכת אכיפת החוק (מבחינה זו אין עניינו של שיף יוצא דופן), ואשר עלתה מהן כמדומני ציפיה שלפיה היה על שיף לפנות למשטרה. טרוניה זו איננה אלא לעג לרש.
מכאן לשאלות משפטיות אחדות. נראה כאילו חוק דרומי איננו חל שכן החוק חל על מקום מגורים, עסק ומשק חקלאי מגודר. הוא איננו חל על מכוניות. אבל מתברר שמחמת השיפוץ עבר שיף להתגורר בקרוואן. אם כך יש בהחלט מקום לטענה שבאותו זמן שימש הקרוואן כביתו. ככול שידוע לי המכונית שנפרצה היתה בדרך כלל מחוברת לקרוואן, אף שבלילה שניסו לגנבה היתה מנותקת ממנו.
אם המכונית שנפרצה ואשר אותה ניסו לגנוב היתה מחוברת לקרוואן, ניתן היה לעורר את השאלה האם לא הפכה המכונית חלק מהבית? אם כך – יכול היה שיף לנסות להסתמך על הוראות "חוק דרומי". טיעון זה נחלש אם בשעת הפריצה היתה המכונית מנותקת מהקרוואן. ובכל זאת, שאלה פתוחה היא האם ניתוק זמני כזה מפריד אותה מהבית. והרי שאלה עיונית נוספת: כלל הוא שבמשפט הפלילי אין להשתמש באנלוגיה כדי להרחיב את תחומן של עבירות וליצור עבירות חדשות. זהו עקרון החוקיות, שלמרבה הצער בית המשפט איננו מקפיד לקיימו, כפי שניכר מהתפשטותה של העבירה של הפרת אמונים. אלא שכאן אין מדובר ביצירת עבירות חדשות אלא בהרחבה של ההגנה שבחוק דרומי. אפשר שלעניין זה האנלוגיה מותרת. נותיר שאלות אלה לבית המשפט בתקווה שיחזרו אי פעם הימים הליברליים של נשיא העליון, שמעון אגרנט.
נחזור לתמונה הכללית, והיא זו: מקום שהמדינה איננה מקיימת את מחויבותה להפעיל את כוחה כדי להגן על אזרחיה ומותירה אותם חשופה לעבריינות קשה, ניתן לצפות להתרחבות תופעות של הגנה עצמית, כאשר קורבנות העבירה נחשפים לא רק לעבריינים אלא גם לסיכון שהמדינה, שהיתה אמורה להגן עליהם, תתייצב נגדם בטענה שהכוח שהפעילו חמור מידי (ופעמים אכן כך הדבר). מה גם שיותר קל יותר למדינה להתמודד איתם מאשר עם העבריינים המקוריים, שכלפיהם הרימה המדינה ידיים.